טוב אז אני מחכה , אני עולה, אני מתיישב... המדים כל כך לא
נוחים, גם אחרי כל הזמן הזה... אני מסתכל עליה ואני מרחם על
עצמי, על המחשבות המגוחכות שלי.
הייתי רוצה שתשבי לידי, נחליף תיקים, אני אחטט בשלך ואת תתרשמי
משלי. שתראי כמה אני שווה.
אבל את יכולה לעשות מה שאת רוצה, את בכלל יכולה להעביר ביקורת
על ספרי-האיכות-שלא-קראתי-בכלל. העצבות הלא בוגרת שלי, חוסר
האמת, יודע ולא מבין...

הכל, בידיים פתוחות, שפתיים מרוחות. אני ימרח את הכל לשוליים.

כי לך יש עור רך, ולך יש ריח נעים. והשיער שלך לח, הוא לא סתם
ארוך, הוא גם נותן אוויר לשפתיים. ואני מתאר לעצמי שהוא חם,
הגוף שלך כשנוגעים בו. והוא בטח רועד קצת שנושמים לתוכו. והוא
מתוק כשמנשקים אותו, שורף כשמתנתקים ממנו, כואב שלא מרגישים
אותו מספיק זמן אחרי שמתמכרים אליו.

את המושלמת ואני משפיל מבט. את הסטודנטית ואני החייל
לא יכול להיות שאת חוזרת הביתה וקר לך בלילות.

אני? עכשיו יורד מקו 74, נושך את השפתיים, מרגיש כאב מאחורי
העיניים, וסה"כ, כרגיל, עם ידיים ריקות.


אוגוסט 2003, קו 74 עזריאלי -> קריית שרת