חיים בשחור לבן והכל נראה הרבה יותר שקט
ושביבים של הלב שלך עפים ברוח,
נראים עדינים ושבירים כמו פיסות של בד
ואז אתה נזכר בה וחושב.

הכל חשוך ועצוב ואתה מוריד מחיצות,
נותן לראש הכואב שלך רגע לנוח,
מרגיש כמו ילד שהלך לאיבוד
ואז אתה יושב קצת וחושב.

זה הכל זכרונות סתמיים, עמומים,
יוצאים שוב אלייך מתוך הצללים
ולמרות שנלחמת אתה תמיד שוב מפסיד,
לצרות של הלב שאותך מעביד.

כל כך הרבה צבעים יש ואני עוד תקוע בשחור
ומילים ניתזות מהעט שלך בחוסר רצון,
מפוחד שכולם יידעו איך אתה מרגיש
ואז אתה עוצר ובסוף כותב.