נערה, שיער בהיר ופרוע, שלא סורק כבר ימים, מאולתר לתוך קוקו
לא מסודר, קשור בסרט מעופש, אפור. השמש הבהירה את גווניו
לצהוב, ועשתה את עורה שזוף. רגליה החשופות שריריות, עומדת יחפה
על החול. קו האופק מטושטש, בדים של חול לבנבן מתמזגים עם
השמיים חסרי הצבע, הדהויים. השמש שולטת ביד רמה בפיסת מדבר
שכוח אל זה, מאירה באדישות את דרכה חסרת הכיוון של הנערה. והיא
מושכת את רגליה, מתאמצת, עייפה, אינה מבינה כיצד נקלעה לפה.
צעד אחר צעד, ממשיכה להזיז את רגליה החזקות, כאילו שמאז ומתמיד
נועדה היא לשוטט בחולות בחיפוש אחר מטרה אשר נכון לרגע זה
נשגבה מהבנתה, אך חייבת להיות סיבה להימצאותה כאן. היא אינה
זוכרת כמה זמן היא כבר פה, בעצם, היא אינה זוכרת דבר. אולם
אמונתה אינה עוזבת אותה, לא אמונה באלוהים, אלא אמונה בעצמה,
אם היא לא תוותר, היא תגיע לאן שהו. מפשפשת במוחה, מנסות לדלות
משם טיפות מידע חיוניות, אך רק נתקלת בחומה אטומה, אשר לא
מאפשרת לה להתקדם מעבר להכרה הנוכחית שלה, אטומה. העייפות
והצמא מתחילים לגבור עליה, אך היא יודעת שאין לה ברירה, אם היא
תתמוטט פה, בשאול החולי אליו נקלעה בדרכים אשר אינן מובנות לה
עדיין, היא לעולם לא תקום.

לו הייתה זאת אגדה, מישהו היה מוצא אותה. לוחם דרכים קשוח היה
אוסף אותה אל זרועותיו ומביא אותה אל נווה המדבר אליו היא כה
משתוקקת. היא הייתה שותה לרוויה ממעיינות צלולים, והם היו
מתנשקים בצלו של עץ דקל זקוף.היא לא זוכרת מי היא, היא תהיה
חופשיה להיות מי שהיא תרצה. הרי ככה תמיד נגמרים סיפורים, גם
באמריקה, וגם פה. אתה מתחיל לקרוא משהו, ואתה מצפה שיהיה לזה
סוף, פואנטה כלשהי, אתה מצפה שיהיה לזה סוף טוב, או לפחות סוף
מפתיע. אנחנו חיים את החיים המציאותיים(בערך), אנחנו כותבים על
החיים ואנחנו קוראים על החיים. גם אם זה סוריאליסטי, בעל
מטאפורות, דימויים, וכל אמצעי ספרותי אחר, אשר בא ללמד משהו,
לרמוז משהו, להביע משהו.
אני לא יכולה לתקוע את הנערה שלי אבודה במדבר, לבד, הולכת עד
שהיא מתמוטטת. לתאר את הגסיסה האיטית שלה, את אוכלי הנבלות אשר
ימצאו את גופתה החרוכה מהשמש. ואני גם לא יכולה לתאר את
המחשבות שלה, אובדת עצות, חסרת אונים. אני לא יכולה לא בגלל
שאני לא רוצה, אלא כי אני אפילו לא יכולה לדמיין מה היא מרגישה
על סף המוות. אני זוכרת מה היו המחשבות האחרונות שלי, לפני
שניסיתי לקחת את חיי, אבל זה לא נחשב, כי התעוררתי, כי
התחרטתי, והמשחקים הקטנים שלי עם המוות הם כלום לעומת המצב
אליו נקלעה הנערה שלי. אני לא נמצאת במאבק על הקיום שלי, אולי
רק על השפיות שלי, אבל זה לא נחשב. יש לי הכל, אני מהבנות
המפונקות האלו, חסרות מטרה, חסרות אמביציות, אשר אינן יודעות
מזה להילחם על חייהן, אשר אינן יודעות מהי ההרגשה לא לוותר עד
הצער האחרון, למצוא תקווה במקום שהיא חסרה. הנערה שלי, היצירה
האחרונה שלי, היא אינה ברת מזל כמוני. כמו אלה, דמיינתי את
דמותה ונתתי לה חיים על הנייר, רק בכדי לקחת אותם ממנה לקראת
המשפט האחרון. אני הולכת איתה צעד אחר צעד, המדבר שלה הוא
מטאפורה למה שאני מרגישה,לשממה חסרת הגבולות אליה אני נקלעתי,
גם כן בניגוד לרצוני. בדיוק כמוני, לפני כ21 שנה, גם אימא שלי
רצתה לשחק את אלוהים, לשחק את הבמאי של תיאטרון האומללות,
להזדיין ללא אמצעי מניעה, ולהביא לעולם עוד נפש מיוסרת. וזאת
הנחמה הקטנה שלי, לכתוב.

הנערה ממשיכה במסע שלה, לא היתה זאת יצירה ספרותית אם היא
הייתה נשארת שם, צעד לפני המוות, כשגורלה אינו ברור. גוררת את
כפות רגליה הכואבות, היא מחכה לשינוי כלשהו בנוף שלה. הפה שלה
יבש, העור השזוף שלה שורף, מזיע. בדים מקומטים של חול לוהט
נפרשים לפניה, ואין שום סימן, שום כיוון. הזיכרונות שלה נמחקו,
הם אינם חשובים לה כרגע. יהיה לה מספיק זמן להתפלש בעבר שלה
ולהרהר על היעד שלה, אחרי שהיא תמצא אותו. היא לוחמת, היא
יודעת את זה, זהו אותו חלק מהאופי שלה, אשר אינו צריך בסיס או
אישור מהזיכרונות שלה. היא הייתה נותנת הרבה בשביל להתרענן,
בשביל לגשת למקרר ולמצוא שם קוביות קרח, להעביר אותן על עורה
השרוף, להרטיב את פיה היבש במים, או אולי אפילו מיץ, או קולה.
זיכרונות של חיים מודרניים מבצבצים בהכרה המעורערת שלה, ככל
שהשמש שורפת את הגשרים בין המודע, לתת מודע, בין השפיות
לשיגעון. כיצד נקלעה היא לשממה הזאת, היא מהרהרת לעצמה בשקט
ככל שהיא פוסעת לאיטה אל הלא נודע. לא נשאר לה הרבה כוח, הדלק
עומד להסתיים, והיא מעבירה הילוכים, עדיף לה להיות על אוטומט
עכשיו. האמונה מסתיימת, והגוף ממשיך לנוע מכוח ההרגל, להמשיך,
פשוט להמשיך. לקראת הערב, מותשת ומעורערת, היא מגיעה אל הכביש.
היא אינה יודעת, אם זהו רק הדמיון שלה, ההזיה הסופנית שלה.
(אולי זהו רק הדמיון שלי). רגליה נוגעות באספלט שהתקרר לקראת
שקיעת השמש, ושם היא מתמוטטת. בלילה, לוחם הדרכים שלה מוצא
אותה, הוא מגלה את הגוף הקריר שלה, מנסה להנשים את הנערה הזאת,
שנלחמה כל כך חזק כדי לא למות שם, במדבר. אחרי מספר מאמצים,
הוא מגלה שהגוף היבש הזה מסרב לנשום. הוא לוקח אותה חזרה למדבר
וקובר אותה שם, ללא מצבה, רק הגוף העייף של הנערה, בחול. היא
נחה שם בתוך גופה העקר, וגופתה הנלחמת צומחת שוב, כפי שהיא
הייתה צריכה להיות, קקטוס קוצני ונצחי. היא צומחת כמו העציץ
שלי, אותו העציץ הקטן שקניתי לפני הרבה שנים, והוא עדיין מונח
שם, על אדן חלוני, שורד למרות שאני שוכחת להשקות אותו.

כשאני אתעורר, אני אגלה שאני עדיין חיה.

הנערה הזאת, היא הופכת להיות אני. אני מרגישה את החול משתלט
עליי ולוקח אותי, אני מרגישה את החוסר אונים כל כך ברור, כאילו
שזאת הייתה המציאות. עדיין בתוך הגופה של הנערה הלוחמת, אני לא
זוכרת את הדיכאונות ששיכנעו אותי שאני מוותרת בקלות, מנסה
לזוז, אך אינני יכולה. מנסה לברוח, אך איני יכולה. אני מתנשמת,
כי החול מנסה לפרוץ את ריאותיי, חסרת אונים, השממה משתלטת
עליי. בהדרגה אני מתחילה להבין שזהו רק חלום, אך אין זה עוזר
לי במיוחד, היות שאני נמצאת כרגע בחלום, אשר אינני יכולה לשלוט
בו אפילו שאני מודעת.(כבר לא יכולה לשחק את אלוהים)
אני מרגישה את עצמי בתור צמח קוצני וירקרק, אך אני לא מצליחה
להתעורר. מנסה אני, הפעם כאותה הנערה אשר מודעת לזיכרונותיה,
להיזכר בכל מה שקראה על חלומות צלולים. אך אין זהו חלום צלול,
זהו סיוט צלול, ואני נשארת שם, קבורה בתוך השממה החולית, חסרת
הגבולות, בתוך הסיוט הכי גדול שלי. אני מודעת לעובדה, שבכדי
שעליי להתעורר מהחלום הזה, שאני תקועה בו, עליי למות, אך המוות
אינו אופציה עכשיו. וכך אני שוכבת שם, בסיוט שלי, עד שאני
מתעוררת.

המזל שלי, הוא הרבה יותר גדול מהמזל של אותה הנערה, אשר כתבתי
עליה. התעוררתי, זהו היה רק סיוט, אך אם דמותה אכן קיימת, אז
היא הרי עדיין לכודה אי שם. היו לי ימים של דיכאון כבד, שבהם
לקח לי זמן להבין מי אני, להיזכר מי אני. בכל אופן, הרופא הוא
זה שאמר שאלו רק תופעות לוואי של הדיכאון, אני לא כל כך בטוחה
שזה נכון. אבל אין לי ברירה אלא להסכים, להסכים לאותה הגרסה
אשר מביאה שלום נפשי לנערה הזאת.

אילו הייתה זאת אגדה, הסיפור שלי לא היה מסתיים כך. הייתי
מצליחה למצוא את עצמי, ואת היעד שלי. אבל אין זוהי אגדה, אלו
סך הכל החיים שלי, חיים כמעט אמיתיים, מלאים במטאפורות,
וחלומות. בחלומות שלי אני לוחמת, אני צועדת עד הצעד האחרון,
נאבקת לקיום שלי. אולם בסיוטים שלי, בסיוטים שלי אני רק גופה,
אני רק צמח מדברי שכוח אל, ואני מנסה להתעורר.