מעפר באנו לנשום אוויר עולם
אבל את האוויר הזה נשמו הרבה לפני האדם

קדמוני הזוחלים רבי ההוד הנסתרים
רק שאת הפיוטים שלהם הם לא נהגו להעלות בכתבים

וכך נשכחה לה היסטוריית היקומים
כל אחד בחייו חושב, תוהה ויודע
שאת שלו הוא יעשה, כי הוא לא סתם רואה ושומע

הוא שונה, הוא מיוחד, ולחייו משמעות בעלת ערך גדול מאחד
אבל כולנו דורכים בצעדי אבות כבנים
אין חדש תחת השמש בסלע הכחול הפצפון שבו אנו חיים

כל הנחלים זורמים אל הים והכחול אינו מלא מטיפות המתים
כי אנו חיים בהווה של הזכרון
זוכרים רגשות ולאו דווקא את שהיה ואינו עוד,

מרגישים את העתיד זורם חומק לו בין האצבעות,
משתהה לרגע מוחשי בהווה ואז חדל מלהיות

מתחמק הוא לנבכי חשכת הזכרון
כמו המנון של תחושות פנימיות
שלא באות לידי ביטוי פיזי מחוץ לגולגולות וההורמון

עכברים בכלוב דו-מימדי שלא יודעים שהם מצויירים,
שלא יודעים שיש להם זנבות,
ושלא מכירים במגבלות היכולות שלהם להיות

כאחד העם פה כולנו נמצאים, רובנו בלי שם העט השונה מהמהות שבה
אנו חיים
חיים קטנים, חיים פשוטים, חיים חולפים ושאינם שווים
לעולם.
לעפר נשוב כאבק אדם.