שמלת הכלה מונחת בארון.
כבר שנתיים שהיא מונחת בארון בלי לזוז.
עדיין עם הכתם האדום מהיין שדוד אברם שפך בטעות.
שוכבת, שותקת.
ואת מסתכלת עליה כל יום לפני שאת עוזבת לעבודה.
ואני מסתכל עליה כל יום לפני שאני עוזב לעבודה.
וגם כשאנחנו חוזרים ביחד, אנחנו מסתכלים עליה לפני שאנחנו
נכנסים למיטה ביחד.
כשאנחנו מזדיינים את מסתכלת עליה כל הזמן.
היא תלויה על קולב, כאילו מסתכלת עלינו בחזרה. כאילו מתגרה
בנו.
יום אחד כשאת הלכת ניסיתי להרוג אותה. הוצאתי אותה החוצה,
מילאתי אותה בנפט וזרקתי עליה גפרור.
השמלה נשרפה, וכשהאש נגמרה, היא עדיין הייתה שם. ישבתי שם
והסתכלתי עליה עד שחזרת.
ואז התיישבת לידי.
"לא תצליח לשרוף אותי."
"אני שונא אותך."
"כנראה, אבל לא תצליח לשרוף אותי."
"יכול להיות, אבל אני עדיין שונא אותך."
קמת ונכנסת למיטה. אני תליתי את השמלה בארון ונכנסתי למיטה
אחרייך.
וכשהזדיינו את הסתכלת על השמלה.
ואני הסתכלתי במראה שממול, וראיתי אותך.