במיטתה היא יושבת, מחפשת ובוחנת צלקות ישנות, צלקות שנרפאו
ונעלמו כאילו מעולם לא נשברה ונפלה אל תוך השוליים העמוקים של
חייה, כל כך עמוקים וכשהייתה נופלת בהם, מפעם לפעם קולה היה
ממשיך להדהד בה במשך שנים באימה חנוקה, בשניות הלא נגמרות של
הנפילה הייתה בוכה מחמת הציפייה של ההתרסקות ואפילו הייתה
מחשבת את זמן ההחלמה של הצלקת שתיווצר לה.
היא פוקחת את עיניה, צבעם כחול-אפור מלוכלך, דהוי מן המראות .
מבטה נופל על הקירות הערומים והמוכתמים, מתמקדת בקילופים של
הצבע .
זו הייתה דירה ישנה וקטנה, מן השיכונים העלובים בפאתי יפו
העתיקה, חדרי מדרגות שהצחנה עולה מתוכם. דירה שבה השתכנו בה
לפניה עשרות משפחות ומתו בה תינוקות וזקנים חולים.
שם בחרה להתגורר, כמזדהה עם האנשים שעלו לישראל עוד כשהייתה
פלסטינה, מתוך ציונות גאה.
שיכנו אותם ממש בגושי הבניינים הללו, עולים קשיי יום, סובלים
מרעב, משפחות שלמות בדירה אחת, וריחות שמיאנו להתפוגג משם, ריח
של חיתולים מצחינים, של זיעה, ושל גופות לא רחוצים.
זה בליל הריחות שדבק בדירה ובכתליה בעקשנות. בלילות
המהבילים,שפתחה אלה לרווחה את החלונות הגדולים, הוילאות
הקלילים היו נפרצים ומשב אויר מלוח מן הים היה אופף אותה
ומרעיד בגלים את כותנתה הלבנה הארוכה, שכבת הזיעה הצמידה את
האריג הדקיק אל שדייה, ושערה הארוך הצליף ברכות על גבה, יד
נעלמה ליטפה באיטיות את פניה ואת צווארה, היא עצמה את עיניה
והתמסרה לרגע ה התחושה, ולאחר, נשמה מלוא ראותיה את  האויר
המלוח שהתמכרה לו במרוצת כל חייה שהתגוררה ביפו וחזרה למיטתה.
הוילאות רקדו מחול אקסטטי עם אויר הים והצללים של אור הירח
שהכו בדירה.
היא שמעה אותם, מתרוצצים בדירתה הרדופה, בוכים בפינות נסתרות,
שמעה אותם בתחנוניהם הנואשים שלא תעזוב, לוחשים במשבה של הרוח
כי שם נועדה להיות.
בלילה הזה, בגדיה היו מוטלים על הרצפה בתל קטן לצד השידה, היא
נשענה על מסעד המיטה, המוסיקה שלה בקעה מן המערכת, השירים
הישנים, המוכרים, הביאו דמעות לעיניה היגעות, מזכירים לה שנים
אחרות, מאושרות יותר, פחות בודדות. היא מזגה לעצמה יין אדום
לתוך כוס קריסטל מהודרת, לוגמת ממנה ועוצמת את עיניה, היא
נזכרת באמה ומתחילה להתגעגע, העייפות והעצב מתקיפים אותה
בגלים, עפעפיה כבדות, ואיבריה מתרפים לאט לאט. היא מנסה להישאר
ערה, אך נרדמת שוב ושוב וכל פעם נסחפת לפרקי זמן ארוכים יותר.
היא חולמת שהיא חזרה להיות ילדה קטנה וזה עוד לילה רגיל שאמה
מספרת לה סיפורים לפני השינה, זה היה הזמן שלהן, זמן האיכות
שלהן יחד. שכן האם הייתה עובדת כדי לפרנס את שתיהן, וחוזרת
עייפה ורצוצה כשהשמש הייתה מתקדמת לעבר הים.
היא הפצירה באמה לספר שוב את אותו סיפור ששמעה כבר עשרות
פעמים.
"אלה...עדיין לא נמאס לך ממנו?" שאלה אווה בחיוך.
"מה פתאום אימא" שמעה את עצמה אומרת בקול דק וילדותי. "בבקשה
ספרי לי אותו שוב..."
אווה נאנחה בכניעה אל מול בבת עיניה, הדבר היחידי שנשאר לה
בעולם. היא התיישבה על קצה המיטה של אלה והחלה לספר שוב את
אותו סיפור ידוע מראש. גוון קולה הנעים וצליל מילותיה מילאו את
כל חלל החדר "לפעמים אחרי הצהרים, הייתי הולכת לחוף הים, אל
פינה מרוחקת שאיש לא היה מגיע לשם, הייתי מורידה את הבגדים
ומשתזפת באור השמש ושוחה..."
"ערומה?" עיניה הכחולות-אפורות של אלה היו מתרחבות בפליאה .
אווה הנהנה.
"ומה קרה?" שאלה אלה שכבר ידעה מה קרה.
"ממש דקות לפני השקיעה שכבתי על החול, ופתאום הגיע לשם לבדו
בחור צעיר ויפה. לא שמעתי אותו כשהגיע"
"היית ערומה שהוא הופיע?" שאלה אלה חסרת נשימה.
"פתחתי את העיניים וראיתי אותו מסתכל בי ומחייך, הייתי נורא
נבוכה ,כמובן, וניסיתי לתפוס את הבגדים שלי, אבל הוא-"
"מה?"
"התיישב עליהם!"
"לא! ומה עשית?"
"אמרתי, 'בבקשה אדוני, אתה תופס אותי במצב שנותן לך יתרון לא
הוגן'. הוא הסכים"
"ונתן לך את הבגדים?" שאלה אלה שכבר ידעה את התשובה.
"לא, הוא הוריד את הבגדים שלו, כדי שגם הוא יהיה ערום"
פיה של אלה נפער בפליאה מזויפת. "תמשיכי!" האיצה באמה.
"הוא היה מאוד מנומס. דיברנו בשקט. היו לו את העיניים הכחולות
ביותר שראיתי מימיי. אני חושבת שהוא הפנט אותי בעיניים האלו"
אמרה אווה שאהבה להוסיף לסיפור פרטים חדשים והגזמות.
"למעשה אני בטוחה שזה בדיוק מה שעשה..." המשיכה האם בעיניים
חולמניות.
"הדבר הבא שהרגשתי זה את שפתיו נוגעות ומלטפות את שפתיי"
"הוא נישק אותך?" שאלה הילדה ועיניה נעוצות בתקרה.
"בכל מקום, לא יכלתי להתנגד." נסחפה אווה.
"ואז?" שאלה אלה בציפייה דרוכה.
"אני לא יודעת, רק פקחתי את עיניי והוא נעלם."
"נעלם? אולי דמיינת את זה?"
"לא אני יודעת, שלא דמיינתי, כי הוא השאיר במקום שהוא ישב
יקינטון לבן."
"יקינטון? בים?" שאלה אלה בבלבול.
"בגלל זה ידעתי שלא דמיינתי" חייכה אליה אווה.
האם ובתה הביטו זו בעיניי זו והתאפקו לא לצחוק.
"ומה עשית אחרי זה?" הובילה אלה את אמה אל המשך הסיפור.
"כל כך נבהלתי ,התלבשתי ומיהרתי חזרה הביתה, וסיפרתי לאימא,
סבתא שלך.
"סיפרת לה הכל?"
"בוודאי"
"ומה היא אמרה?"
"היא ביקשה ממני לתאר לה את הצעיר ההוא, אחרי שתיארתי לה אותו,
היא התיישבה על כיסא המטבח והייתה לה הבעה כזו בפנים שמעולם לא
ראיתי... שאלתי אותה מה קרה, והיא החלה לספר לי את הסיפור על
הדייג, שנחשב להכי נאה באזור יפו, היא המשיכה ואמרה שכל אישה
צעירה הייתה נמסה למראהו אך הוא היה יפה מידיי בשביל גבר ושהוא
ידע את זה וזה הפך אותו לשחצן נוראי.
הסיפור אומר, שהוא הלך יום אחד לדוג ומעולם לא חזר יותר." אמרה
אווה בדרמתיות.
"סבתא אמרה לך שהאיש שנישק אותך היה רוח?" שאלה אלה בחוסר
אמון.
"בגלל זה לא שמעתי אותו מתקרב, והוא התאדה אחר כך באויר, אני
חושבת.
הילדה והאם השתתקו לרגע.
ואווה המשיכה "היא אמרה שהוא נשמה בודדה שנענשה מפני שדמתה
מידיי לאל יווני, סבתא סיפרה שזו אימא שלה שסיפרה לה את הסיפור
הזה, והוסיפה ואמרה שביום בו הוא ימצא אישה שתאהב אותו באמת
ותוכל לראות את טוב ליבו, הוא יחזור מן המצולות, בכדי לחיות
אתה את חייו.
אבל... זו שתתאהב בו חייבת לרדת אתו למצולות התיכון לעולמים."
שוב שקט שרר בחדר .
"או... תראי כבר מה השעה" אמרה אווה והטיבה את השמיכה מעל אלה.
היא נשקה לה על ראשה ופנתה לצאת מהחדר .
"גם אני אפגוש אותו אימא?"
אווה הסתובבה אל אלה. "את מי?"
"את האיש"
"את היית רוצה לפגוש אותו?" אלה הנהנה בחיוך.
"אז את עוד תפגשי אותו..." אמרה אווה צוחקת.

פלאש של אור הבזיק מול עיניה של אלה, היא פקחה את עיניה,
מבולבלת, תוהה מדוע נזכרה בזה דווקא עכשיו. חלפה דקה ארוכה עד
שהבחינה שכל היין שבכוס הקריסטל שהחזיקה, נשפך על הסדינים. היא
התנשמה בכבדות וקמה מהמיטה לנקות את הכתם, בעודה בוכה בדממה.
היא לא הרגישה שבכתה עד אשר דמעותיה נתזו על הסדין.
היא בכתה על אימא שלה שמתה והותירה אותה לבד, וביכתה את שנותיה
בבית היתומים של גברת זילכה.
ועכשיו את עזיבתו הפתאומית של מיכאל מחייה.
היא ידעה שעכשיו היא לגמרי לבד, ואיבדה את התקווה שמיכאל
יחזור.
העצב חלחל בתוכה, והשמיע קולות של ריקנות פנימית.
עיניה היו פקוחות אך לא ראו דבר, הייאוש סימא את העתיד.
היא נטלה את בקבוק היין ואת חפיסת כדורי השינה והחלה בולעת
כדור אחר כדור, ממררת בבכי.
בגלולה השבעה עשר חדלה מלספור. המוזיקה נשמעה רחוקה יותר
ויותר, כאלפי מיילים מהמקום בו הייתה, וצווחת פעמון הדלת הפך
דק וחלש.
הוא עמד ממש מולה כתפיו הרטובות נצצו בשמש ומאחוריו אור שקיעה
מסנוור בנוגה גדול.
זה היה הדייג המיתולוגי שאמר "חיכיתי לך..." ופסע מתוך המים.
"באתי אילייך הכי מהר שיכולתי" אלה ענתה לו.
"זה לא היה מספיק מהר..." אמר הדייג, ושניהם חייכו.
היא שלחה איליו את ידה... ולא... לא הגיעה...
"אלה!!!" קרא מיכאל שפרץ את הדלת הנעולה ורץ לעברה, מבוהל,
דמעות בעיניו לנוכח אלה שרועה על המיטה וכותנתה הלבנה מרובבת
בכתם של יין, נושמת את נשימותיה האחרונות.
מבטו התרוצץ בבהלה בחדר ונעצר על חפיסת הכדורים הריקה ועל
הבקבוק המנופץ למרגלות המיטה.
"אלה... מה עשית...?" קרא נואש ודמעותיו מתגלגלות מעיניו עד
שנשברו על כתפה של אלה.
"אני כל כך מצטער, באתי להגיד לך שהייתי טיפש ופחדן, אני אוהב
אותך אלה"
אלה רפרפה בעיניה, ולחשה לו בחיוך, לחישה כה חלשה שנדמה לו
ששמע את קולה ממרחק של רכס הרים גבוה. "מיכאל... הכל בסדר
עכשיו..."
אט אט העולם שמאחוריה הכל להתכהות ולהתכווץ, והיא פנתה לעבר
הדייג שחיכה לה והושיטה איליו את ידה, ושנישק לה הרגישה רק
זוהר וחום, שהתקשתה לתאר במילים.
הם המשיכו וצעדו יחד על עבר הגלים, עד שנבלעו בתוך מצולות הים
התיכון .
עכשיו היא באמת הגיעה הביתה.

מוקדש לילד המוכשר עם הלגו