במשעולי ליבי חיפשתי תשובה לשאלות רבות כל כך שראשי לא הצליח
לענות לי עליהן.
ליטפתי קירות ריריים וקרים בם שמעתי זעקה מיואשת לתשובה שלא
הסכמתי לשמוע.
התהלכתי בתעלות חשוכות שהתערסלו למגע ידיי, שביקש לדעת עוד על
החבוא בהן, אבל הלחישה העמומה שזרמה לבין כפותי התפוגגה עם
התעלמותי מקיומה.
חבקתי את ליבי ברוך ופלטתי תקווה שלא ייפגע, ובכך פספסתי את
דפיקותיו החרישיות שהזהירו אותי מפני הבא לבוא.
וכשרעד אחז בו ולא ידעתי היכן להישען, בעודי נופלת עמוק אל תוך
הכאב הכי אמיתי שלי, הייתי מוכנה להקשיב.