הזמן עובר מהר, כאילו נוזל. נדמה שרק הגעתי הביתה, אבל עברה
כבר שעה מאז ואמנם הספקתי לא כל כך מעט, אבל גם לא הספקתי
מספיק.
כבר איבדתי את האמביציה לעשות עם עצמי משהו, מרכיבה מאפס את
הפלייליסט שלי, עוברת על השירים מהתיקייה הישנה ונתקלת באחד או
שניים שמעירים בי נושאים שמאז שהורדתי אותם הפכו לאקטואליים
וכואבים יותר. הצביטה הקטנה הזו בלב הופכת לי את הבטן, ואני
ממשיכה מהר הלאה, משתדלת להמשיך ולהדחיק. לא צריך צרות. לא
צריך כאב. כל מה שצריך זו אהבה.
האהבה שלי. היום בבוקר שמעתי אותו זז במיטה, חותך בפוך.
הסתובבתי ומצאתי אותו בוהה בי בתדהמה של בוקר, מחייך את החיוך
הדק הזה שתמיד נראה לי קצת מלגלג אבל בעצם הוא לא. אני אף פעם
לא מבינה איך לוקח לו כל כך מעט זמן להיזכר איפה הוא ומי הוא
ומי אני כל פעם שהוא מתעורר. אני תוהה אם גם אני מתעשתת כל כך
מהר כשאני קמה.
הוא מתגלגל על הגב ומתמתח כמו כלב ענקי. לרגע נדמה לי שראיתי
את הלשון משתרבבת מפיו. הוא פולש לצד שלי וקובר את הראש הפרוע
שלו בחזי, עוצם את העיניים. נדמה שחזר לישון, אבל הוא סתם מרחף
איפשהו בחלל. כל הנשיקות האלה הן תמימות של בוקר.
אני מפטפטת מעט בטלפון. הפעם באמת מעט- רק דקה או שתיים, לא
יותר, ואז מגיפה את התריסים. הספרית שלי, שהיא במקרה גם חברה
טובה למדי של השכנה החדשה שעברה לבית שממוקם ממש מול החלון
שלי, הזהירה אותי שהיא רכלנית נוראית וש"מוטב שאשמור את
הרגליים והידיים שלי לעצמי". אז אני שומרת, ואני סוגרת את
התריסים, ואני מתעטפת בחושך ואני מוצצת כמו מלכה. מוצצת,
מוצצת, מוצצת, עד שנגמר. תבנית קבועה. אני יודעת כבר מה בא
מתי. קודם לא קורה כלום, אחר כך מגבירים את הקצב והאגן עולה,
אחר כך השרירים ברגליים מתכווצים, אחר כך הוא משתגע רק קצת
לפני שהוא מסמן בסימן המוסכם שכדאי לי להרחיק את הראש אם אני
לא רוצה לשבת על סטילה כל היום, ואז אני מוציאה טישו ומנגבת לו
את הבטן וקצת מסביב.
הוא מתנשף עוד כמה שניות, ואז מושך בחזרה למעלה את המכנסיים
ביחד עם התחתונים, מחייך ומחבק אותי. תמיד הוא מלא אהבה והערכה
אחרי שאני מוצצת לו- אז מה אכפת לי לעבוד קצת אם התשלום הוגן?
הייתי גם מקבלת, הוא אומר. אבל יש לו פצע בשפה- עוד מלפני כמה
ימים, וזה טיפה מתנפח אז באמת שלא כדאי. אני יודעת שהוא באמת
רוצה, אז אני לא מתווכחת ופותחת את התריסים ואז גוררת אותנו
למטבח. אין לו זמן לאכול איתי ארוחת בוקר, כי עוד רבע שעה אמא
שלו באה לקחת אותו, אז אני אוכלת לחם שחור עם ממרח חצילים
קלויים והוא מסתכל עליי אוכלת ומדבר איתי קצת, עד שהפלאפון
מצלצל והיא באה והוא נפרד ממני בנשיקה ואומר שהיה ממש כיף
ושהוא יראה אותי במהלך השבוע.
כמו תמיד יש לי את הסדק הקטן הזה בלב כשאני רואה אותו מתרחק
במורד הרחוב. הוא חושב שאני בסך הכל סגרתי את הדלת והמשכתי
בחיי, אבל אני רצה מהר לחלון שבחדר האמבטיה, שמשקיף לרחוב
ובגלל זה אני תמיד פרנואידית וסוגרת את החלון כשאני רוצה
להתקלח. אני עומדת על שפת האמבטיה, משתדלת שלא ליפול או להחליק
כי זה עושה הרבה רעש, ומציצה מהחלון עליו הולך את ההליכה
הגברית והבטוחה שלו לכיוון היציאה מהרחוב. אני מנסה לסחוט כמה
שאפשר, עד שהוא באמת נעלם בין המכוניות ואני כבר לא רואה אותו
אפילו אם אני עוברת לחלון שבחדר, שקרוב קצת יותר לסוף הרחוב.
אני תוהה אם כשאני הולכת מהבית שלו הוא מסתכל עליי מהחלון,
ומחליטה שזה לא הגיוני, כי אותי אמא אף פעם לא באה לקחת.
צודקת. הוא גר רחוק, ואני תמיד עוזבת במונית או באוטובוס- והוא
תמיד מלווה אותי עד שאני עולה לאוטו. אז אני תוהה אם הוא ממשיך
להסתכל על האוטובוס או המונית עד שהם נעלמים, רק בגלל שהוא
יודע שאני בתוכם-כי אם הם היו סתם אוטובוס או מונית הוא לא היה
מסתכל עליהם כל כך הרבה זמן, אלא אם היה לו ממש משעמם. אני
מחליטה שמסתכל או לא מסתכל, זה לא ממש משנה, ובכל מקרה כדאי
שאני אלך לעשות מקלחת, ולא אשכח לסגור את החלון. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.