החיים כנהר...
הגיגים על ספר שעוד לא קראתי
על חיים שעוד לא ידעתי
על נהרות הזורמים ממני ואלי
עלייך ... ועלי
אני חשה...
כנתקלת בנפתולי החיים
אני חשה...
כמפרפרת בנהרות סוערים
והחיים...
כמו מבוך ענק וסתום.
הפניה ימינה מביאה לשער פלדה אטום
וזו שמאלה - מבוא לסמטה אפילה
מועדון האנשים "המאושרים" - זהו שמה.
"מועדון" של ילדים הנראים כשקי אגרוף
"מועדון" של נשים - בראש שפוף
"מועדון" של זקנים - בעלי חניכיים חשופות
"מועדון" של גברים מובטלים,חסרי כבוד
והסמטה אפילה ועמומה
כמנהרה
ובקצה...
קרן אור ?
וכאילו ממרחקים,
מתוך החשיכה
נדמה שאני רואה
פס של אור
מעט צהבהב,
הרבה שחור.
והמון זמן עבר
מאז ראיתי את
אותה קרן ברורה
ואני עדיין צועדת ...
לתפוס אותה
ולעיתים היא מתעתעת
נדמה שהיא לא שם...
אך אני משפשפת את עיני
ואני בברור רואה
את האור הצהבהב
שבקצה המנהרה.
והנהרות...
אין בי כוחות להמשיך ולשחות
כי...
כל פעם
שאני
מרימה ראשי
ואפי
מעל המים
הכל...
גועש, רוגש
חושש, אש
נואש, נורא
צמוק, חנוק
ופתאום... אויר...
ויחד עם האויר ועם הנשימה
המזינים את גופי
הממלאים את רוחי
הנותנים לי כוחות
ומאפשרים לי לשחות
יחד עמם...
עובר
משב רענן של תקוה
עוברת
דמות נערה צעירה
עוברות
תמונות של אנשים אוהבים
עוברים
ידיהם של אלו המעודדים
עיניים צופות בי באמון ובמבט זך
" את יכולה " הם אומרים לי - פשוט כך!
ושם על הצוק
ניצב היעל
ומשקיף על
הנהר הגועש
ועלי
עוצם עיניו
למראה הזרם המוקצף
ולמראה תנועותי
והוא,
שחי שנים באיזור - הוא יודע
שלעיתים הנהר גועש
ולעיתים רוגע
ואני
ועוד אחרים,
נגיע
לחוף מבטחים.
מוקדש באהבה, לחברתי הטובה יעל,
ולבתי שירלי (דמות נערה צעירה...)
אשר בנשמה יתרה ובתבונה נדירה,
השכילו להביט בי באופן נקי ולא שיפוטי
ומבלי לדעת את מידת השפעתן,
איפשרו לי,
להמשיך במסע אל עצמי.
