היא פסעה בצעדים מדודים, מגפיה מדשדשות בין שלוליות לעיסות בוץ
דביקות בצד המדרכה. לפני כחצי שעה סיימה את לימודיה באולפנה
וכעת הייתה בדרך לביתה. היא הביטה בשעון ולחרדתה גילתה שהשעה
כמעט חמש בערב ושמתחיל כבר להחשיך מוקדם מהרגיל - החורף הגיע.
היא סידרה את ילקוטה על חולצתה הארוכה והמשובצת <כמו של סבתא,
חשבה> שעליה התנוסס בגאווה סמל בית סיפרה <חוץ מזה...> ואז
סידרה את קפלי החצאית השחורה הארוכה.
ספלאש! ספלאש! מגפיה התנגשו במים והשפריצו  לכל עבר. היא צעדה
בחיוך רחב ומבע חולמני היה מרוח על פניה. היא פנתה ימינה ברחוב
בורכוב הצדדי ולפתע שמעה ספלאש! ספלאש! מאחוריה.
היא הסתובבה וראתה גבר מבוגר, כבן 35, במעיל עור צמוד וג'ינס
משופשף. הוא הגביר צעדיו וצעק לה. היא קפאה במקומה.
"סלחי לי, איך מגיעים לרחוב עולי הגרדום?", שאל.
היא חשבה לרגע ואז אמרה: "זה קצת מסובך להסביר לך מכאן, קצת
טעית בדרך. אני הולכת בכיוון, אז אלווה אותך".
הוא הודה לה ושניהם הלכו זה לצד זה. הוא הביט בפניה העדינות
<כמו של מלאך, חשב> ובגופה הדק והרזה, כמעט כחוש, נערי-מה שטרם
התפתח למלוא בשלותו <היא נראית ממש כמו פסל שיש. היא בטח בת 16
לכל היותר>.
"איפה את לומדת?", ניסה לפתוח עימה בשיחה קלילה. ההליכה בשקט
העיקה עליו.
"באולפנה רבי עקיבא", השיבה קצרות.
לימדו אותה להיות מנומסת ולהושיט יד לזולת בשעת צרה, אך אסור
לה לשוחח עם זרים, בטח שלא עם גברים ועוד בשעת לילה מאוחרת
כשהיא לבדה ושניהם במקום נידח.
הוא הביט מידי פעם, כביכול בהיחבא <מעניין מה הוא מחפש>, בוחן
את סביבתם.

לפתע פתאום, אחז בכתפיה ודחף אותה לקיר ומשם משך בה בחולצתה
לסמטה צדדית ללא מוצא <ממש כאילו הוא תכנן את זה מראש וכאילו
היא חיכתה לו בודדה> בין שני בניינים גבוהים וישנים, שכל מה
שהיה ביניהם זה פח זבל ירוק גדול ומעופש. ריח האשפה נישא היטב
ברוח הקרה <אני ממש לא יכולה לנשום פה!> והוא התמזג בצורה
מוזרה בריח הגשם הטרי והנקי שירד זמן קצר קודם לכן.
הוא הפיל אותה אל אדמת הבוץ הרכה והכמעט טובענית <רק שלא
אתלכלך, שלא יבחינו אחר כך ברחוב בסימנים מפלילים>  וגהר
מעליה.
"עזוב אותי! עזוב אותי!!!", צעקה לו בעיניים מבוהלות <מה הוא
מתכוון לעשות לי למען השם?!>.
"שתקי, כלבה!", הוא ענה לה <את לא באמת רוצה לדעת מה אני עומד
לעשות לך עכשיו...>.
היא ניסתה לנוע, לנער אותו מעליה <למה הוא כל כך כבד? למה
פתאום אני לא זוכרת את כל מה שלמדתי לפני כמה שנים בשיעורי קרב
מגע?!> והוא סטר לה בחוזקה.
היא סיננה קללה שקטה בארמית. הוא הסיר מעליה את הילקוט והשליך
אותו הצדה <זה סתם מפריע לי. למה לעזאזל היא סוחבת כל כך הרבה
בתיק?!>.
הספרים והמחברות התגלגלו בבוץ והוכתמו והיא הבחינה לחרדתה שספר
התנ"ך הקטן והשחור שקיבלה מתנה מסבה נחבט בבוץ משל היה עיתון
בוקר פשוט וסתמי <ספר התנ"ך האהוב עליי!>.
הוא הביט בעיניה, עיניו רושפות אש וגיצים, גופו מחמם את גופה
בקור המקפיא <אני ממש רועדת... מקור? מפחד? משניהם?!> שהזדחל
מתחת לחצאיתה כשהגבר העלה אותה כלפי מעלה <זה מה שטוב בחצאיות
הדתיות המסריחות האלו - אפשר להוריד אותן בקלות...>. הוא פרם
כפתור כפתור ואז בחייתיות <אין לי כוח לשטויות האלו> קרע את
הכפתורים והחולצה נפרשה כמניפה לצדדים. הוא שלף מכיס פנימי
סכין יפנית וקרע את החיבור של החזייה שלה בין שני הגביעים
<החזייה החדשה שלי!!!> ואז הזיז גם אותם. עיניה נפערו. היא
ניסתה לכסות את שדיה בצניעות <שלא יראה!>, אולם הוא הרים את
ידיה בכוחניות וקשר את פרקי ידיה בשאריות החולצה הקרועה.
הוא פער עיניו בתאווה כשניבטו בפניו ניצני שדיים לבנים וקטנים
בעלי פטמות ורודות וזעירות. הוא חפן אחד מהם <פשוט מדהימים...
אין כמו שדיים של נערה> והיא התכווצה מהמגע הקר והקשיח בעורה
העדין.
הוא פיסק פיו ובלע את שדיה אחד אחד, נושך, מוצץ, נושק <זה
כיף...> ואז פישק את רגליה <מה אני חושבת לעזאזל?!> ובעיניה
ראה את הפחד. החצאית הופשלה עד המותניים וגולגלה ואז גילתה
תחתוני כותנה לבנים פשוטים ומעליהם גרביונים כהים עבים ומגפיים
קצרים.
הוא נטל את הסכין <הוא מטורף!!!>, העביר אותה בעדינות במפשעתה
<מה זה הצמרמורות האלו!?>, נהנה לראות אותה מתכווצת מפחד
ומבושה <אולי אפילו תשוקה>.  אפילו בחשכה הכמעט מוחלטת, יכל
להבחין בסומק העז שצבע את לחיה ובדמעותיה <נסי לא לבכות,
תחזיקי קצת, בכל מחיר אפילו> הקטנות הזולגות, כאילו התאפקה בכל
מחיר שלא יבחין בהן ובחולשתה.
הסכין חתכה חתך צר בדיוק במרכז מפשעתה <אולי אם אני אהיה
בשקט>, והניילון כמו ניתר לצדדים <אולי הוא יגמור מהר ויניח
לנפשי> והוא פתח את החור והרחיב אותו עד לגומי העליון <מה אימא
תגיד כשתראה את הבגדים המלוכלכים והקרועים? מה אומר לה?!>
והגרביון השתלשל מטה <אם הייתי יכול, הייתי פשוט מזיין את הכוס
הבתולי שלה דרך הבדים>.
היא ניסתה לנוע, לסגור את רגליה המפושקות <שלא תעיז בכלל לחשוב
להיכנס פנימה>, אולם הוא אחז בברכיה <תשכחי מזה, את לא הולכת
לברוח לשום מקום> ופישק אותן בחוזקה, והיא כמעט וחשה בשריריה
נקרעים <אההההההההההההההההההה> וגונחים בכאב. כמעט כמו ליבה
וגופה.
הוא פתח את רוכסן מכנסיו <מה הוא הולך לעשות מה הוא הולך לעשות
מה הוא הולך לעש>, הפשיל אותם <תהיי ילדה טובה ותהיי בשקט> ואז
את התחתונים <רק שייגמר כבר רק שייגמר כבר> והתחיל להכות אותה
ולצעוק ולקלל אותה כמו שבחיים לא קיללו אותה <איך הוא מעיז ככה
לפגוע בכבודי!?>, הוא התחיל להשתפשף בה <עוד קצת... כן...>,
הרגיש להפתעתו <או שלא> את הרטיבות שלה קוראת לו, מזמינה אותו
לתוכה <בוא אליי> והוא התחכך עוד קצת, התאפק לא להתנפל מהר <רק
שאני לא אגמור מהר> עליה, הכניס את הכיפה <אווווווווווו> מעט
פנימה ויצא <למה?!>, נכנס עוד קצת <ממה היא מתכווצת? כאב או
הנאה?> ויצא, נעץ שיניו בה והיא פלטה צעקה. הוא סטר לה שוב,
כמעט הוציא לה את הפנים מהמקום.
"אני בתולה, בבקשה לא.. תעזוב אותי בשקט....", היא התחננה,
כאילו חייה מוטלים כאן על הכף <רק תקשיב לי>.
"אני לא מאמין לך", הוא אומר באכזריות, "ואת יודעת מה? גם אם
כן, זה לא מעניין אותי..." <ואני אכנס לתוכך אם תרצי ואם
לאו>.
הוא מפסק עוד קצת את ברכיה וחודר בחוזקה באבחה אחת, מרגיש את
השרירים שלה מתכווצים סביבו <אוי, זה טובבבבבב>, נכנס שוב ושוב
ושוב <שייגמר כבר!> חזק יותר וחזק יותר <שלא ייגמר לעולם> והיא
צרחה ובכתה <לאאאאאאאאא> והוא גנח ונאנח <כןןןןןןןןןןןןןןןן>
והיא נדבקה אליו, דבקה לגוף אחד איתו <שייגמר, שלא...>, ולרגע
שפתיו נחו על שלה <אילו שפתיים רכות> ונשימתו החמה דבקה
והתערבה בשלה <אני רוצה לנשום את כולך לתוכי>, זיעתם המשותפת
ניגרת ונמזגת אחת בשניה <עוד, עוד, עודדדדדד> והוא המשיך
והמשיך <זה לא יפסיק לעולם> כאילו הוא לא מתכוון לחדול והוא
הרגיש את זה מגיע, מתקרב <הנה זה, הנה זה...> והוא לא יכל
להתאפק, הוא שמע את האנחות שלה <זה הורג אותי> ורגע לפני שהוא
גמר, הוא אמר לה, בלי לחשוב, בלי לדעת, ללא שום כוונה: "אני
אוהב אותך, רעות!!!".
היא עצרה לרגע, פקחה עיניה, הביטה בו במבט רצחני.
"יא חתיכת מטומטם!!! אמרתי לך לא לקרוא לי בשמי!", צעקה
עליו.
"סליחה", הוא התקפל, "זה לא יקרה שוב, מלכתי".
"טיפש! לא יודע לעשות כלום כמו שצריך!!! כוס אמק, הלך לי
כל החשק, עכשיו תעוף לי מהעיניים ואני אדאג לקבל ממך פיצוי!".
הוא התיר אותה מהקשר סביב פרקי ידיה.
היא ניסתה בקושי ללבוש את בגדיה הצנועים, הוציאה מהתיק קולר עם
ניטים, קשרה מסביב לצווארו, השחילה את החבל בלולאה ודחפה אותו
לאדמה, כך שהוא זחל אחריה.
היא נענעה בראשה. "לכי תתני לעבד שלך לעשות את העבודה..."