חם. אלוהים, כמה שחם פה. כולם בורחים כל הזמן לתוך האשכולות
פיס, למזגן, יוצאים החוצה רק בשביל להעביר את התפאורה מההאנגר,
או ל'הפסקת סיגרייה'. בתוך האודיטוריום כל הזמן יש חזרות
וכשאין חזרות תמיד מישהו יושב שם על הסאונד או על התאורה,
עוברים על ה-Q. כמו איזה מרטון, אין זמן לנשום, אין זמן לאכול,
אין זמן ללמוד לבגרויות, אין זמן בשביל החברים, אין זמן אבל גם
אין יותר כוח לכל זה. אין כוח להמשיך, סופרים את הימים, כל
שניה משהו מתפקשש, רבים על שטויות, בחצי מהפלאפונים חסמו את
השיחות היוצאות כי ההורים לא עומדים בחשבונות, וכל זה בשלב
שאנחנו אמורים להנות, שניה לפני השואו הגדול, שניה לפני
המחיאות כפיים.

היינו: שלושה שחקנים, שתי שחקניות ושתי במאיות -אחת בפועל.
כשהם עמדו על הבמה הם היו כל כך אמיתיים. אסף סחרוב, גידי בצר,
סלע בורוכוב, דבורי מכנס ולירון קופר (שבמקור הייתה בן אבל
הייתי צריכה לקרוא את המחזה רק פעם אחת בשביל להבין שיש לי את
כל ההצדקות להפוך את "שמוליק"  ל"לירון"). הם עבדו כל כך קשה
שאפשר היה לראות בהם את הדמויות גם כשהם ירדו מהבמה. היה לנו
מעניין ביחד, אבל גם קשה. שלפו אותנו מקצוות הכי לא קשורים
שיש.

איך עבר עליי השבוע האחרון אני יכולה לתאר במילה אחת:
"גיהנום". הכל מתאחר, חסרות תלבושות, חסרים אביזרים, לכולם יש
ביקורת על כולם, המון תחרות עם הפקות מסביב, ויכוחים. כמה
בריאות הולכת לכולנו... אבל זה הגיע. זהו זה, עוד שעתיים הם על
הבמה.

ההפקה שלנו הייתה "משחקים בחצר האחורית" של עדנה מזי"א. זה
מחזה מדהים שמבוסס על סיפור אמיתי ומזעזע של אונס קבוצתי שקרה
בקיבוץ שמרת לפני כמה שנים. קיבלתי את המחזה ממי שבסוף הייתה
בתפקיד הראשי של הנאנסת ואהבתי אותו מהרגע הראשון. באמת מחזה
טוב, מכל בחינה. המחזה מחולק לסצאנות בחצר האחורית ובבית המשפט
ככה שכל שחקן משחק שתי דמויות: את עצמו כילד בחצר המשחקים ואת
העו"ד של אותו ילד שהוא משחק, בבית המשפט. מבחינת השחקנים זה
הכי מעניין שיש, גם יש להם שתי דמויות, גם כולם על הבמה במהלך
כל המחזה. מבחינתי, כבמאית, אפשר לפרש את המחזה הזה במאה ואחת
דרכים והוא גם מביא לקהל את האמת בפנים: "חקירת הנאנסת היא
אונס נוסף", וגם: "כל אחד יכול להיות אנס או נאנס". בחיים לא
הייתי בלחץ כמו שהייתי כשהם עמדו מאחורי הקלעים, לבושים,
מוכנים, מחוממים, מתרגשים, רועדים. אני ישבתי מאחורי כל הקהל,
בעמדת תאורה וסאונד. חברים באו להגיד בהצלחה, להביא פרחים,
הביאו לי אפילו במתנה כיסא במאי כזה קטן... לא ראיתי כלום. אני
זוכרת שפחדתי שהם ישכחו, שהמוזיקה לא תיכנס בזמן, שאני אדליק
את האורות לפני שהם יספיקו לתלבש במעברים הקצקצרים בין
הסצאנות, שהתפאורה תיפול...

חושך באולם. הנורמלים שביניינו כיבו פלאפונים. "רוני עכשיו?"
אני שואלת את התאורנית שאמורה להגיד לי מתי ללחוץ על התאורה
האוטומתית כל פעם. "כן, אני חושבת שכן", אומרת לי רוני. אני
מאחלת להם הכי בהצלחה שיש, מגיע לנו שיצא הכי טוב יש הצגה בת
זונה, ובאצבע רועדת לוחצת על "K.O" על המקלדת תאורה. זהו זה.
הם על הבמה, עם האנרגיות הכי טובות שיש, עם המון המון זוגות
עיניים שבוחנות אותם ואת האמינות שלהם. ויותר מזה: עם זוג
עיניים אחד שגם בוחן אותם לבגרות. אני לא מרגישה את הגוף שלי
בשלב הזה, רק מסתכלת עליהם, דואגת שהכל יהיה בזמן, הסאונד
והתאורה. כבר עכשיו אני כל כך גאה בהם.
מזל, האונס יצא הכי מזעזע שיש, עכשיו דממה בקהל. the great gig
in the sky של פינק פלויד מתנגן ברקע, התובעת מתיישבת על הנדנה
שעליה ישבה דבורי בגן המשחקים, חושך, המוזיקה מתגברת, מחיאות
כפיים מטורפות בקהל. שוב אורות ו"כל החבר'ה" של מוניקה סקס
ברקע. דמעות בעיניים.

כשישבתי שם והקהל עמד ומחא כפיים לא עיכלתי, לא קלטתי שזהו זה.
התרגשתי כל כך, היו לי דמעות בעיניים. תיאטרון היה מאז ומתמיד
האהבה הגדולה שלי. והצלחנו להביא את התיאטרון בצורה הכי מושלמת
שאפשר. באותו ערב הכל היה שלם כל כך. אני זוכרת שאני הייתי כל
כך שלמה עם עצמי כשהם היו על הבמה. לקראת סוף ההצגה, בזמן
האונס מישהי אפילו יצאה בוכה החוצה. הקהל הגיב אליהם בצורה
נהדרת, צחקו יותר משציפינו, הזדעזעו, התרגשו...
הייתה הצדקה לכל פעולה של הדמויות, הייתה לנו תשובה להכל,
התפאורה הייתה מושלמת, הם שיחקו מדהים והייתי גאה בהם ובעצמי
הכי שאפשר. זאת הייתה חוויה מדהימה שתורגמה, ע"י הבוחנת,
לתעודות שלנו כ-100.
ראיתי את ההפקה בוידיאו לפני כמה ימים וזה מה שהביא אותי
לכתוב. ואחרי שכתבתי החלטתי שאני רוצה שאנשים ידעו. אני רוצה
שידעו שאי שם, מנובמבר 2002 עד אפריל 2003 היו שבעה אנשים
שעבדו ביחד. אנשים שנעזרו במורים אורלי ובן. וכמו אמא שיולדת
את תינוקה אחרי ש"הפיקה" אותו והוא התפתח בבטנה, הם היו גאים
ומאושרים כשיצא להם הכי טוב שיש.

מוקדש בהמון אהבה לבר, עומר, אורן, ניסן, נועה ורעות. לזכר
הקולה במרתף של נועה, המסיבה, הסופשבוע אצל יורם, "החזרות
בבריכה", הפסקות הסיגריה, המון צחוקים והפקה שאין, פשוט אין
עליה....