אם אעבור לידכם ברחוב סביר שבכלל לא תבחינו בהבדל, תחשבו שאני
לגמרי כמותכם, נורמאלי לחלוטין, ובעצם, אני נורמאלי לחלוטין
מלבד ימי ראשון בבוקר ועוד איזה לילה פעם בשבועיים שלושה וזהו,
מלבד אלו אני באמת כמותכם.

העניין כולו התחיל בתקופת הצבא, כל יום א' פעם בשבועיים צריך
הייתי לעלות על קו 480 לבאר שבע, הייתי חייל קרבי. באחד מאותם
ימי א' הקפיצה אותי אמי ל"רכבת" שם צריך הייתי לעלות על
האוטובוס, לראשונה הקדמתי ב- 20 דקות תמימות. ישבתי על
הטריבונה קנה הנשק צלוב לו בין בירכיי ונעליי הצבא המצוחצחות
לופתות את הקידבג משני צידיו, עונד משקפיי שמש שחורים ויחד עם
ארשת פניי האומרת כולה קשיחות ואומץ קיוויתי להיראות חייל חתיך
אמיץ וקר רוח, כך הייתי מתבונן בעוברים ובשבים. אחת לדקה בערך
עוצרת לה מכונית בשוליי הכביש ומורידה חייל או חיילת, מן האחת
יורד קצין בעל בלורית עודו טרוט עיניים מקיצת הבוקר וחברתו
שליד ההגה יוצאת מן הרכב ומעניקה לו חיבוק המקיף את מותניו
ונשקו ונדמה כי גם את השבועיים הבאים היא מקיפה באותו חיבוק
עדין של בוקר, עוד לא המשיכה החברה בדרכה וכבר עוצרת מכונית
נוספת ממנה יורדת חיילת צעירה נושאת עוזי מגושם אביה שליד ההגה
משלח אותה דרך זגוגית החלון בעיניים מוצפות אהבה וחום וכך עוד
מכונית ועוד אחת, ולפתע אני מבחין כי תחת למשקפיי השמש עיניי
דומעות ורעד קל אוחז בי...

מצאתי עצמי מקדים דרך קבע ביום א' אחת לשבועיים, בתחילה הקדמתי
ב- 20 דק' או במחצית השעה ובחלוף הזמן מקדים הייתי אף בשעה
ושעתיים. מביט במכוניות הנעצרות, פניי אומרים קשיחות, עיניי
אומרות כמיהה, מביט מהופנט במכוניות והאנשים, חלקם כבר מוכרים
לי, חלקם חדשים לי, עת נפתחת דלת המכונית נדמה כי עם החייל או
החיילת פורצים החוצה רגשות שונים בעוצמות שונות, כל חיבוק או
לטיפה כמוהם כהצהרת אהבה וכל מבט משלח כאילו נשלח אליי. למדתי
את המבטים החיבוקים ודברי הפרידה, כל אימת שנטרקה דלתה של
מכונית אחז בי אותו הרעד, כזה של התרגשות ודמעות הסתתרו להן
מאחוריי המשקפיים וארשת פניי, זו שקיוויתי כי אינה מסגירה את
תהפוכות נפשו של החייל האמיץ, הלו הוא אני.

כבר שנה תמימה עברה מאז אותו יום א' ראשון, שנה שלמה של ציפייה
לאותם ימי א', כמהתי להם כמו נרקומן הכמה לסם, וחוויתי אותם
בשקיקה כמו חוויתי את אותו הסם עצמו. מזמן כבר התחלתי מפציר
במפקדי באמתלות מאמתלות שונות להפוך חופשותיי בבית תדירות
יותר, שלנגד עיני לא עומדים הוריי או חומו של הבית כי אם שאון
התנועה ועשן האוטובוסים שליוו את דמעותיי באותם ימי א'
"ברכבת".

ברגילות הייתי משתגע, לא יכולתי לפקוד את ה"רכבת" כהרגלי מתוך
ידיעה כי היקיצה המוקדמת תעורר חשדות אצל הוריי ואולי חלילה
תסגיר את סודי, אך בלי אותו בוקר ביום א' הכל נראה לי חיוור
וחסר תכלית, כמו חסר משהו והכל כאילו איבד משמעות. ברגילה ההיא
לא התעוררתי ביום ראשון כאילו בשביל להוכיח לעצמי שהכל בסדר,
שאני נורמאלי כמו כולם, ביום שלישי כבר הייתי על קוצים, לא
הצלחתי להתרכז בשום דבר וכל הנאותיה המצופות של הרגילה הצטמצמו
לכדי ערגה פועמת לתחושה המוכרת עד כאב של התרגשות ודמעת. ואני
משוטט בעיר במכוניתו של אבי, כבר אחרי חצות ואני מחפש זוגות
נפרדים בחיבוק מהוסס או בחורה בוכיה הנכנסת למונית, כל דבר
שעלול לרגש אותי ולספק את הצורך שכבר החל מדיר שינה מעיניי
ולפתע פתאום עלה בי רעיון, אחד כזה כי לא הבנתי כיצד לא עלה בי
עד אותו הרגע, התרגשתי כולי מעוצמת הגילוי עשיתי סיבוב פרסה
ושמתי פעמי לכיוון שדה התעופה.

בשדה התעופה נשארתי עד הבוקר, הרגשתי כאילו מצאתי את מקומי
בעולם, רגשות התערבלו בי בעוצמות מטורפות, בכיתי וצחקתי
לפרקים, גם כשהלכתי לשתות קפה או להשתין הייתי חוזר בזמן
לנחיתה הבאה, בעיקר מאלו החוזרות מן המזרח, שם מעוצמת האהבה
והגעגועים הרגשתי עירפול כמו עומד להתעלף מעונג. מרגע שהחל
הכיתוב מהבהב להודיע על נחיתת המטוס אחזה בי צמרמורת, עת הגיחו
החוזרים להפגש עם אהוביהם הוצפתי גלי חום, דמעתי ותחושת הסיפוק
אחזה בי. גם עכשיו כשאני כותב מלים אלו ומדמיין בעיני רוחי את
אותו לילה בתולי בו התוודעתי לראשונה לצידו זה של בית הנתיבות
אני נרגש ואף מתגעגע לאותם הרגשות שמאז קהו מעט אך מובן שעדיין
צפים בי כל אימת שאני פוקד את אולם מקבלי הפנים.

בבקר יום א' שלאחר מכן פקדתי את הרכבת כהרגלי עודי נרגש מחווית
בית הנתיבות, אך משהו הסיח את תשומת לבי ומנע מבעדי להתרגש
כתמיד, היה זה בחור בשנות ה 20 לחייו, פרצופו מוכר לי והוא
יושב על ספסל ומביט בי מחויך, נחרדתי מהמחשבה שאחד ממכריי יודע
את סודי והתחלתי מפשפש בזכרוני מנסה להעלות את אותו פרצוף ואכן
מצאתי אולם טרם אספר לכם מניין הוא מוכר לי אספר לכם כי הוא
יושב עכשיו ממש לידי ומתקן לי שגיאות תחביר ולא זאת בלבד אלא
שהוא חברי הטוב כבר 15 שנה. בלילה בו ביליתי בבית הנתיבות היה
גם אמנון, מסתבר כי כבר חודשים שאנו פוקדים את הרכבת יחדיו ולא
שמתי לב, הוא לעומת זאת השגיח בי מזמן ורק חיכה עד שאהיה מוכן
להכיר בסטייתי הקלה ולהבין כי אני לא לבד... ואמנם אינני לבד
עוד דקות מספר ויצפרו לנו מלמטה דורון ורותי, זוג חברים נשואים
שהכירו במסוף אגד בבאר שבע. כל יום חמישי אני נוטש את אשתי
לטובת בילוי עם החבר'ה, היום ניסע ככל הנראה לנתב"ג, רותי שמעה
שמשלחת של הסוכנות יוצאת הלילה לחצי שנה בארה"ב הולך להיות
מעניין...