פגשתי אותו באיזו מסעדה יוקרתית לשיחה שתכננו הרבה זמן, והנה
חלק מהשיחה שאני זוכר טוב-טוב;

"אז מה יש לך להגיד, וויט בוי?" הוא אמר.

"מצחיק אותי שאתה אומר וויט בוי."
אך מיד סייגתי: "אבל יש בזה הגיון כשחושבים על זה, הרי לא
קיבלתי את החיים כמוך."

"נו, ידעתי, נולדת עשיר."

"לא עשיר, אפשר להגיד שבורגני, בטוח לא וויט טראש... כמוך.
קיבלתי את החינוך הנכון, את הערכים הנכונים, ותמיד היה לי
מספיק כסף למה שרציתי, פחות או יותר."

"אז היה לך מזל", הוא הגיב, אך זה נשמע יותר כמו שאלה בחקירה.

אז, הרגשתי צורך להוציא את מה שבלב שלי. "זהו, שלא. אפשר ממש
להגיד שלא אני זוכר מה גרם לי להבין... כשראיתי את הסרט שלך, 8
מייל, ושאלת את חברך השמן מתי הוא חושב שמגיע הזמן להפסיק
לחיות באשליות ולהתחיל לחיות את המציאות, אז הבנתי שלי אין
אשליות, אין חלומות. אפשר להגיד את זה בפשטות - לך היה סיכוי
להיות גדול, כי רצית. היה לך גם את הסיכוי ליפול בגדול, מצד
שני. לי לא היה שום סיכוי להיות גדול, רק לטבוע בבינוניות."

"חשבתי שתגיד את זה. תמיד כשאני מסתכל על כל האנשים שנולדו עם
כפית זהב תקועה להם בתחת, אני יודע שאין להם באמת דחף אמיתי
לחיים, כי רק כשאתה מגיע מן האשפתות אתה רואה כמה החיים דפוקים
ואתה תעשה הכל בשביל לצאת משם. אבל תסתכל על עצמך, בסוף עשית
ת'כסף שלך, לא?"

"אני? לא בדיוק... זכיתי בלוטו."