אפילו היום, ממרחק של מקום ובעיקר זמן, הסיפור הזה עדיין מצחיק
אותי.
זה היה לפני כעשור עד עשור שנים וחצי, במקום בו עבדתי לפרנסתי
שנים כה רבות, אי שם בערבות הנגב.
היה זה במפעל גדול, הפרוש על שטח ניכר, ובו מכוני מחקר מרשימים
הבנויים בצידו האחד, מבנה משרדים גדול בצד השני, שמשני צדדיו
ומאחוריו, מחסנים, בתי מלאכה ומבני שרות רבים.
במרכז ממוקם מבנה חדר האוכל, ספריה ומתקנים חשובים נוספים,
כשמצפון להם מגרש חנייה גדול לאוטובוסים, המביאים אותנו בבוקר
ומחזירים בערב.
כל השטח הפנוי, בין המכונים, המבנים ומתקני השרות, סביב חדר
האוכל והחניון, מלא גינות מטופחות, דשאים, עצי חורש, דקלים בני
גילים שונים, שחלקם צעירים וחלקם מתנשאים לעננים ומניבי
אשכולות תמרים בצפיפות מרשימה.
כל שטח המפעל, ואף שטח הבור שסביבו, מהווים שמורת טבע, מקום
משכנם וביתם של חיות בר, שאת רובם אתה פוגש רק אם נשארת לעבוד
לאחר שעות העבודה הרגילות, כאשר משתרר שקט בשטח, ורוב העובדים
כבר נסעו הביתה.
אז, ורק אז, תוכל להבחין באותם בעלי חיים, שיוצאים החוצה לחפש
להם מזון. אז היו יוצאות ממקום מסתורן החוגלות עם להקת
אפרוחיהן, אז יכולת לצפות בשועל סקרן מציץ מבין עצי החורש
והסבך, או בחתול בר שהקיץ משנתו כשביטנו מקרקרת מרעב. עם רדת
החשיכה, אפשר היה להיתקל בעוברי אורח על ארבע, שעיניהם מוארות
לפתע באור פנסי מכונית מקרית שעוברת בכביש בין המבנים.
את נציגי הזוחלים: נחשים, עקרבים, עכשובים (עקרבותים) ודומיהם,
היינו פוגשים לעיתים מזומנות בתוך המבנים עצמם, ולעיתים באופן
מפתיע ומפחיד, כשהמכנסיים מופשלים בשירותים, כפי שנאמר: נתפסת
עם המכנסים למטה.
היו אלה ימים של טרום בחירות בארץ. הבקרים היו עדיין קרירים.
היינו מגיעים לעבודה סביב השעה שבע וחצי בבוקר. מול הכניסה
למכון שלי, היו מספר דקלים גבוהי צמרת, כשעל אחד מהם היו
ניצבים כל בוקר באופן קבוע, מספר עורבים אפורים/שחורים, שנראו
כמסתודדים בינם לבין עצמם במין מעגל שכזה, כשזנבם מופנה החוצה
ופניהם למרכז. היו משמיעים קולות קרקור חלושים, ומתעלמים כליל
מאיתנו, העובדים הבאים למקום מדי יום.
הלהקה הקטנה שבראש הדקל זכתה אצלנו לכינוי "מועצת החכמים". לא
קשה לראות את הדמיון: לבוש שחור, הסתודדות, החלפת דברי חוכמה
שאיש אינו מבין. תדמית כזו שהייתה כל הזמן בתודעה.
לנו העובדים, שרובנו היינו במעמד של עובדי מדינה, אסור היה
לעסוק בפוליטיקה. דין זה חל עד היום ובצדק. אבל חברי "מועצת
החכמים" פטורים היו מכל חובה ומכל מגבלה אזרחית. חופשיים הם
כציפור דרור.
חשדנו בהם באותם בקרים, שהם עוסקים בפוליטיקה. עד הצהריים כבר
היו ההחלטות מתקבלות, ובעת שהיינו עושים דרכנו בשביל מהמכון אל
חדר האוכל, היה מתייצב שחור אחד כזה על צמרת עץ אחד שצמוד
לשביל, והיה פותח בקריאות קרב, ומודיע לכל הציבור ש- "רע, רע,
רע".
מילא, תפקידם של שליחי ציבור להודיע לכל על עמדתם ולהביע דעה
נחרצת. אנו סברנו שזכות זו שמורה אף לעורבים. אני לא זוכר אף
פעם אחת, שמישהו טרח להרים אבן ולהשליך אותה לכיוון שליח שטן
זה, שתמיד "רע" לו כל כך, בכדי לגרש ולהשתיק אותו.
כחודשיים בערך חזרה התמונה על עצמה מעשה יום ביומו. הימים חלפו
ומועד הבחירות לכנסת הגיע. חיים יבין הכריז בעשר בערב:
"מהפך".
הלכנו לישון מאוחר, לאחר שכבר חזינו בטלביזיה ברוב התוצאות,
וכבר היה ברור מה בערך התחולל בארצנו הקטנה.
למחרת בבוקר, שום דבר לא השתנה. "מועצת החכמים" שעל צמרת הדקל,
הייתה מכונסת כרגיל, ואותם קרקורי דיונים שהתקשינו להבין,
נשמעו כבכל יום. לא חשדנו בכלום.
מה שכן הפתיע, ומסתבר שאפילו לא כולם שמו לב לדבר, היה שהכרוז
הרגיל שעל צמרת העץ בדרך לחדר האוכל, לא התייצב למשמרתו היום.
אני הרמתי עיני בתהייה, מה קרה ליצור האפור/שחור הרגזן הזה.
מדוע נאלם קולו הפעם.
אבל מאותו יום, שוב לא התייצב העורב ההוא על אותו העץ כבעבר,
שוב לא נשמעה דעתו שהכל "רע, רע, רע".
"מה נשתנה" תהיתי, מה יום מיומיים?
עברו כשבועיים בשקט היחסי הזה. כבר כמעט שכחנו את הכריזה
היומית בצהרי היום. ואז, יום אחד, בשעה שאנו יוצאים בדרכנו אל
חניון האוטובוסים בסוף העבודה, שוב נשמעו הקריאות: "רע, רע,
רע". אלא שהפעם יצאו הצרחות מתוך צמרת עץ אחר, בשביל שליד
החניון.
רק אז הבנו הכל. יש לנו בשטח המפעל שתי סיעות עורבים בעלות
השקפות פוליטיות מנוגדות ובעלות טריטוריות משלהן.
מסתבר שהיה זה כרוז חדש, שליח להקת ה- "חכמים" השנייה,
בטריטוריה שלה ובשעה שנבחרה עצמאית.
עד ליום הבחירות, הייתה סיעה אחת, אופוזיציונית, שולחת את
נציגה להכריז עד כמה "רע" המצב, בטריטוריה שלה, בצמרת העץ שליד
השביל אל חדר האוכל.
לקח להם לעורבים כשבועיים מיום הבחירות ועד שהצליחו לגבש דעה,
לעבד ולהרכיב אופוזיציה חדשה, בהתאם למצב ולמהפך.
רק אז החליטו חברי הלהקה הפוליטית המתחרה, שהפכה כעת
לאופוזיציה מובהקת, לשלוח את הכרוז שלהם, להכריז בטריטוריה
שלהם, ממרומי העץ שליד השביל אל חניון האוטובוסים, על דעת
מועצתם הטרייה, באשר למצב הפוליטי הנתון. דעתה של האופוזיציה
המתחלפת הייתה כמובן שהכל "רע, רע, רע".
מה לא ברור כאן? זו הרי דעתה התמידית של כל אופוזיציה. הלא
כן?

מה דעתכם קוראים יקרים: האם לעורבים יש תודעה פוליטית? יש
האומרים שהעורבים הם ציפורים חכמות במיוחד. הכי חכמות בין בעלי
הכנף.