פעם, כשנולדתי, הייתי קטן. לא הבנתי יותר מדי מהחיים שלי
ועשיתי מה שאמרו לי לעשות. שתיתי חלב מבקבוק, כי אמרו לי שזה
מה שתינוקות עושים. שיחקתי בלגו והרכבתי פאזלים, כי אמרו לי
שזה מה שילדים קטנים עושים.
אחר-כך גדלתי ואמרו לי שכל יום צריך ללכת לגן. אז הלכתי. וגם
בגן עשיתי מה שאמרו לי. שיחקתי עם ילדים אחרים, שגם להם אמרו
מה לעשות - וגם הם לא שאלו יותר מדי שאלות. אני זוכר שבאותה
תקופה דווקא היו לי המון שאלות, וכל דבר שאמרו לי שאלתי למה.
אז הם נתנו לי כל מיני תשובות מתחכמות, ובסוף הפסקתי לשאול.

ואז הגעתי לביה"ס. יום אחד, אני זוכר, אמרו לי שבמקום ללכת לגן
כל יום, אני צריך ללכת למקום אחר. מקום כזה עם כיתות ומורים,
שצריך להקשיב שם לכל מה שאומרים. ולכתוב במחברות ולהכין
שיעורים ולעשות מבחנים. ואחה"צ ללכת לחוגים ולשחק כדורגל. אז
שיחקתי; אם הם אומרים, הם בטח יודעים.
הם גם אמרו שכל שנה יש לי יום-הולדת, וביום הזה אני חייב להיות
שמח ולקבל מתנות. וכשיש יום-הולדת למישהו אחר, צריך להגיד לו
מזל-טוב ולכתוב לו ברכה עם ציור.

המשכתי ללכת כל יום לביה"ס; עד שאמרו לי שהגיע הזמן ללכת
לביה"ס אחר, שבו אני אהיה הכי קטן במקום הכי גדול. ושאליו
נוסעים באוטובוס. אמרו, אז אמרו. ואמרו שאני צריך חברה. והרבה
חברים. וצריך ללכת למסיבות, ולהיות מקובל. צריך להיות יפה
וללבוש את הבגדים שכולם לובשים.

אחר-כך, כשכבר כמעט סיימתי את העניין הזה של ביה"ס, אמרו שאני
חייב לעשות מבחנים כאלה. בגרויות. בשביל שיתנו לי ציונים
ותעודה. כדי שכולם יידעו שסיימתי את הלימודים, ולא למדתי סתם
שתים-עשרה שנה. עשיתי את זה בשביל התעודה.

ואז הייתי בן שמונה-עשרה. אני זוכר שכשהייתי קטן אמרו לי
שכשאגדל כבר לא יהיה צבא, ואני לא אצטרך להיות חייל. ופתאום הם
אומרים לי שאני כן צריך ללכת. זה קצת בילבל אותי, אז הסבירו לי
יותר טוב. אמרו שאם לא אלך לצבא, יסתכלו עליי אחרת. יגידו לי
"מה, לא עשית צבא?", ויעקמו את הפרצוף. אז הלכתי לצבא.

אמרו גם שאני צריך להיות קרבי. לוחם. ושלהיות ג'ובניק זה גרוע
כמעט כמו לא לעשות צבא בכלל. אז הייתי.
בצבא אמרו לי שהערבים רעים ושאנחנו טובים. האמנתי. התגלחתי כל
יום, לבשתי מדים ירוקים ונעלתי נעליים אדומות. שמתי על הנשק
רצועה ומחסנית, וניקיתי אותו. הלכתי לשמור באיזה ש.ג נידח עם
אפוד עליי, וישבתי עשר דקות בסוף כל שעה עגולה.
ויצאתי הביתה פעם בשבועיים עם תיק גדול. וכשחזרתי, אמרו לי
לרוץ כל יום ולנסות לעבור איזה קיר; אחר-כך לטפס על איזה חבל.
ומדי פעם ללכת למטבח ולשטוף סירים וצלחות. שטפתי.

את כל זה עשיתי שלוש שנים. ואז אמרו לי ללכת לבקו"ם להשתחרר.
עכשיו אתה כבר לא חייל, הם אמרו. אתה אזרח, איש. אתה יכול
לעשות כל מה שאתה רוצה לעשות. "ומה אני רוצה?", שאלתי. אמרו
שאני רוצה למצוא עבודה, לטייל בהודו/דרום אמריקה/אוסטרליה
וניו-זילנד חצי שנה, ולחזור כמו חדש. ואז ללכת לאוניברסיטה
ללמוד. אחר-כך גם להקים משפחה, לגדל כלב, לעשות ארוחות חג
ומילואים פעם בשנה.

וחשבתי על זה. על כל העניין. נזכרתי איך תמיד כשהייתי קטן,
ומישהו היה אומר לי לעשות משהו לא הגיוני, אמא שלי היתה אומרת
-
"ואם יגידו לך לקפוץ מהגג, תקפוץ?". ורק עכשיו אני קולט. כל
החיים המזויינים שלי אני קופץ מגגות.