עומדת אני על סף התהום, ותוהה האם פה אני שמה קץ לחיי או מביאה
להם עוד צ'אנס? רואה מתחתיי את כל הסלעים ומדמיינת כיצד גופי
מתנפץ עליהם ללא רחמים, מרימה אני את ראשי ופתאום רואה את
השמיים, שמייים כחולים ומדהימים והזריחה בהם שמשקפת גוונים
אדומים וסגולים פשוט מדהימים...
אני עומדת וממשיכה לתהות...
בתוכי נערכת מלחמה ללא סוף, מלחמה ללא תקווה ללא רחמים. רוצה
אני שזה יחדול אך אין דבר שמפסיק את זה, וחושבת שאולי המוות
יפסיק זאת, אולי התנפצות גופי על גבי אותם סלעים חדים ישנו
זאת... אני לא יודעת, התסכול התסכול הזה הורס אותי מבפנים ואין
דבר שאני יכולה לעשות איתו. אני בן אדם זר לעצמי כמו לכל שאר
החברה הסובבת אותי הם לא מבינים מה זה להיות לבד, לפחד, בלי
איש לצדך...  
זה לא הוגן!! אבל ככה זה, ואין מספיק בכוחותי בכדי להשלים עם
זה אבל בכל זאת רואה אני את השמיים המדהימים לפני כאילו שהם שם
רק בשבילי כמו שאתה היית אמור להיות שם בשבילי ולא היית. עזבת,
נטשת, אני מתיישבת על קצה התהום ונזכרת במשפט שפעם היה מוטו
חיי: "אתה החולמים הצעירים אתם השואפים המתחילים תהפכו את
החלום למציאות ואת השאיפה למטרה" ועכשיו זה פשוט משפט חסר
משמעות בשבילי, התהום נראת לי עוד יותר עמוקה וההתנפצות עוד
יותר קשה והשמיים שם מעל ראשי, אבל עדיין הכל מעורפל כאילו מסך
עשן כיסה הכל ואין בכוחה של שום רוח להזיז...
יושבת אני על קצה התהום ותוהה...