אחרי שאשפזו את אמא, הייתי יורד כל יום אחרי בית הספר לתחנה של
קו 19 ונוסע לבקר אותה בבית החולים הדסה עין-כרם. תמיד הייתי
יוצא מהכיתה, עובר דרך הדשא של בית-הנוער, וחוצה את הכביש
לתחנה. האוטובוס היה מגיע תוך 10 דקות, משהו כזה, הייתי עולה,
מתיישב איפשהו באזור האמצע ויורד בתחנה האחרונה - בית החולים.
באחת הפעמים שנסעתי, נתקע האוטובוס בפקק. טיפוסי לרחוב גולומב.
מתוך שעמום התחלתי לסקור את הנוף שמחוץ לאוטובוס. בהתחלה על
עמק האיילות, ואז על הכביש הגדול הזה, ואז על הולילנד.
כשהסתכלתי על שכונת הולילנד נמלאתי גועל. שכונה חדשה, מכוערת
של חבורת קבלנים עשירים, ועל ראש ההר מפלצת ענקית ומכוערת. בלי
בושה משקיפה על הכביש. אני זוכר איך זה היה לפני שהתחילו
לבנות, כשלא היו בתים על ההר, והוא היה מלא עצים וציפורים, אחד
הזיכרונות הכי מוקדמים שלי הוא של אמא שלוקחת אותי ואת אחותי
הקטנה הגר לטייל שם. עשינו פיקניק, אני ואחותי קטפנו פטריות
ובערב אמא הכינה מהן מרק. התאמצתי לחנוק את הבכי בגרוני. איך
הם מעיזים?! רתחתי, איך חבורה של קבלנים ויזמים מיליונרים
מעיזים להרוס לי את המקום הכי נוסטלגי בשביל עוד כמה מאות
דולרים?! האוטובוס המשיך לנסוע וההר עם המפלצת הזוועתית נעלמו
מעיניי.

מאז, כל יום הייתי רואה את המפלצת, וככל שהבטתי בה יותר - כך
גבר בי הזעם. רציתי להשחית. כבר התחלתי לתכנן בראש איך אני
הולך ושותל דינמיט בבניין ומפוצץ אותו בלילה, כשאין שם אנשים.
אני אהיה הטרוריסט הירוק. הייתי צוחק קצת לעצמי כשהייתי חושב
על זה, אבל התכנית התגבשה לי בראש.
פעם אחת נסע איתי איציק באוטובוס. הוא חבר שלי איציק, אבל יש
לו ג'וק בראש. הוא כולו אהבת הטבע, פעיל בגרינפיס ואנונימוס
וכל השטויות האלה. גרופי של "החברה להגנת הטבע". מין היפי ירוק
כזה. גם הפעם, מתוך הרגל הסתכלתי על הולילנד והתחלתי לפנטז על
פעולת ההרס שלי, כששמעתי את איציק ממלמל לידי "בני זונות
מסריחים... קפיטליסטים פשיסטים!... אין להם בושה..." הסתובבתי
אליו במהירות, "על מי אתה מדבר?" שאלתי בסקרנות. "על הקבלנים
המסריחים של הולילנד!" הוא אמר בלהט, "אין להם בושה! באים
והורסים את ההר בשביל לשלשל עוד כמה אלפי שקלים לחשבון הבנק
המפוצץ גם ככה!" הוא המשיך לקלל לעצמו בכעס, ואני שמחתי שמצאתי
בן שיח. כל הנסיעה דברנו על המבנה הנורא, וסיפרתי לאיציק על
התכנית שלי לפוצץ אותו. איציק צחק ואמר לי שאני גאון, שיחק קצת
עם הראסטות ואז שאל "ואיך נשיג דינמיט?" הבטתי בו, מנסה להחליט
עד כמה רצינית השאלה. "טוב," עניתי "במציאות של היום זה לא
צריך להיות כל כך קשה... הפלשתינאים עושים את זה כל הזמן..."
איציק הביט בי ארוכות, ואז קם ממקומו, חייך אליי, טפח לי על
הגב ואמר בחביבות האופיינית לו "יאללה אחי, אני אדבר איתך
מחר!" וקפץ בקלילות מהאוטובוס. עקבתי בעיניי אחרי ראש הראסטות
המתרחק שלו שנעלם מאחורי הסיבוב.

בבית החולים החלפתי כמה מילים עם הרופאים בקשר למצב הבריאותי
של אמא. הם אמרו שחל שיפור, אבל רוב הסיכויים שהיא תצטרך לנסוע
בכסא גלגלים מעכשיו. שתקתי. לא ידעתי מה לעשות עם המידע הזה.
לבכות? לשמוח? מה אני אמור להרגיש? לבכות שהיא בסדר ולשמוח
שהיא לא תוכל ללכת? לא, בעצם זה הפוך... יצאתי מבית החולים
וירדתי מסביב מאחורי הגדר. ישבתי על האדמה מאחורי העץ ושלפתי
מהתיק שקית ניילון של סופר ושפופרת דבק מגע. זה לא בסדר... זה
לא בסדר... גערתי בעצמי כשאני מורח את הדבק על השקית. עד
שיצאתי מזה... אני מתחיל לשאוף ולנשוף בקצב, נחנק בהתחלה
מהאדים החזקים, אבל מתגבר במהירות. אבל איך משהו שעושה כל כך
טוב יכול להיות כל כך רע?... העולם מתחיל להאט מסביבי
ולהסתובב... הטרטור הכל-כך מוכר והמוזיקה שבאה משומקום... מה
השעה? כבר מאוחר, הייתי פה יותר מידיי... אני מביט בשעון, עברו
רק חמש דקות... מחדש את הדבק שהתייבש... מישהו מקרב!... לא, רק
נדמה לי... מה השעה? כבר מאוחר, צריך לחזור... מסתכל בשעון,
עברה בקושי דקה... אוי, זה כל כך טוב... "מספיק" אני אומר
בהחלטיות ומחזיר את השקית והדבק לתיק. נשכבתי על הגב, מתענג על
הדקות האחרונות עד שהראש שלי יחזור לעצמו ויפסיק להסתובב.
רועד, נעמדתי והתחלתי ללכת חזרה לכיוון בית החולים כדי להיפרד
מאמא לפני שאני חוזר הביתה. טיפש! טיפש! חתיכת חסר עמוד שדרה!
איכס... מגעיל! קצת קשה לך אתה נשבר?! אתה רוצה לגמור נכה
באיזה מוסד גמילה עם תא אחד במוח?! טיפש... גערתי בעצמי. כעסתי
על עצמי, התביישתי בעצמי. עד עכשיו האמנתי שאני חזק, מסתבר
שלא. איזה טיפש הייתי.

"אביתר!"
הסתובבתי לכיוון הקול שקרא לי. זה היה איציק, הראסטות מקפצות
סביבו כשהוא מדלג לכיווני, הוא נראה מאושר במיוחד משום-מה.
"יש לי משהו חשוב שאני צריך לשאול אותך..." הוא התנשף כשהגיע
אליי סופסוף מהקצה השני של המסדרון.
"כן?..." שאלתי. איציק קיפץ באי-נוחות ושלח מבטים לכיוון אלעד
ורון שעמדו לידי.
"ביחידות..."
אמרתי לאלעד ורון שאני כבר אפגוש אותם בחוץ ושלא יחכו לי. אחרי
שנעלמו מהשטח איציק הואיל בטובו להסביר לי.
"תגיד, אתה באמת רציני לגביי הרעיון הזה שלך על הולילנד...?"
התפלאתי קצת. כבר עבר שבוע וחצי מאז אותו יום, ואיציק לא הזכיר
את הולילנד או הרעיון שלי מאז.
"כן," עניתי, "למה?"
איציק חייך. "דינמיט אולי אני לא אשיג, אבל ספריי יש לי ובשפע.
אפשר ללכת ולרסס...-" אבל פתאום קלט את הבעת הפנים שלי והוסיף
במהירות "-אבל רק אם אתה לגמרי רציני לגביי זה."
הבעת הפנים המופתעת שלי התחלפה בחיוך מאוזן לאוזן. "בטח שאני
רציני! וואי, איציק! אתה כלי! אבל..." השתתקתי לרגע, "אתה מודע
לסיכון, כן?"
"תיק פלילי במשטרה על ונדליזם, לא? אנחנו כולה בני 16..." הוא
צחק והסביר לי שבמדינה כמו שלנו, שכל קבלן מיליונר שרק רוצה
להתעשר יותר הורס את העיר, תיק פלילי במשטרה זה כנראה לא כזה
גרוע. חייכתי, אבל עדיין לא הייתי רגוע.
"אסור שאף אחד ידע על זה."
"אתה חושב שאני טיפש?"
"לא, לא! רק הזכרתי לך..."
איציק חייך והעיף ראסטה תועה שהסתירה לו את הנוף. "טוב, סבבה
אחי, אני אדבר איתך כבר על יום והכל." אמר וירד במדרגות למטה.

השבוע הבא שעבר עליי היה קשה. המורים החליטו לנצל את חופשת
סוכות כדי להעמיס עלינו כמה שיותר שעורי בית, ואת השבוע שלפני
החופשה כדי להעמיס עלינו כמה שיותר מבחנים. ככה שהייתי מוצא את
עצמי עושה שעורים ולומד למבחנים גם בזמני הפנוי, אפילו נאלצתי
לוותר על הביקורים אצל אמא כמה פעמים, אבל פיציתי על זה בביקור
כפול ביום שאחרי. כך שאפשר להבין למה התוכנית על ריסוס הולילנד
נשכח ממני לגמרי. שלא לדבר על הבלגן החברתי שהייתי שקוע בו עד
מעל לראש, ריבים רציניים עם אלעד, החבר הכי טוב שלי מאז הגן,
רותם מהשכבה מתחת שמסובבת אחריה את הראשים של כל הבית-ספר,
בנים ובנות, חשפה בפניי את רגשותיה, ואני כמו דביל אמרתי לה
שאני עדיין אוהב את רוני מהמסורתי, האקסית שלי. חיסלתי בערך 10
שפורפרות דבק מגע בשבוע הזה. את ארוחת החג עשינו אני והגר עם
סבתא, ואבא הגיע במיוחד משדה-בוקר כדי להיות איתנו בערב חג.
צעקתי עליו שהוא בא רק בגלל החג ולא אכפת לו בכלל שאמא שוכבת
משותקת בבית חולים. הוא נראה מאוד נעלב, ואמר בתקיפות שהוא כבר
ראה את אמא בשבוע הראשון שאשפזו אותה, וחוץ מזה הוא נורא עסוק
עכשיו ואני לא יכול לצפות ממנו לבוא מתי שבא לו משדה-בוקר.
רתחתי לגמרי. "זה אפילו לא מזיז לך בכלל?!" צעקתי עליו, הגר
וסבתא יצאו בזהירות מהחדר כדי להתרחק מהרעש והצעקות. "בטח
שמזיז לי." אמר אבא, "אבל זאת לא האחריות שלי יותר."
עכשיו כבר לא שלטתי בעצמי. רעדתי כולי מכף רגל ועד ראש, הכעס
עיוור אותי. "לא האחריות שלך יותר?! בן זונה! היא האמא של
הילדים שלך יא חתיכת כלב מזדיין! רק בגלל שאיזו שרמוטה
משדה-בוקר היא עכשיו האישה שלך לא אומר שאתה יכול להתנער
מהמשפחה המזדיינת הזאת!!" דרך מסך הדמעות ששטף אותי הבחנתי
בקערת הסלט. תפסתי אותה והטחתי אותה בכל הכוח לכיוונו. פספסתי.
אבא נעמד גם הוא והתחיל לצעוק עליי. "אתה לא תדבר ככה לאבא
שלך!!" נענעתי בראשי בעצב.
"אתה כבר לא אבא שלי." אמרתי בקול חנוק ויצאתי מהחדר.

שבת בצהריים.
פנים החדר שלי.
אני שרוע על מיטה, מסביב ערמות ספרים ובגדים. ברדיו מתנגן
בלופים "היהודים לייב". בדרך כלל אני לא שומע את היהודים, זה
פשוט המצב-רוח הכללי שמכניס אותי לאווירה. תמיד במצב-רוח כזה
מתאים לי כמה גיטרות רועשות, הרבה תופים ואיזה סולנית או שתיים
שיצרחו בהרמוניה. הגר דפקה בדלת וביקשה רשות להיכנס. נהמתי לה
משהו והסתובבתי עם הגב אליה. היא נכנסה, סגרה אחריה את הדלת
ושאלה אם יש לי מצית. שלפתי אחת מהכיס וזרקתי אליה. כוסאמק,
ממתי ילדות בנות 13 מעשנות?! מזל שאמא לא יודעת ששני הילדים
שלה יצאו ככה, היא הייתה בורחת מבית החולים בכוח כדי לחזור
הביתה ו"לשמור עלינו". אחרי עשר דקות ג'קי כבר יצאה לי מכל
החורים ונמאס לי לשמוע את תום בוכה על התשובה שהלכה לאיבוד,
כיביתי את המערכת, דחפתי את חפיסת הווינסטון לייט יחד עם המצית
החדשה שהחבאתי בארון ויצאתי מהחדר. בדרך החוצה נזכרתי גם לקחת
את הפלאפון. מזל שנזכרתי כי חמש דקות בדיוק אחרי זה איציק
התקשר אליי.
"אהלן אחי! יש לך תוכניות להיום בערב?"
"וואלה, לא... למה?" שאלתי, חושש מעט מאיזה בבילוי מוטרף בעיר
שינחת עליי משומקום. כמה שאני אוהב את העיר, לא מתאים לי היום
משהו המוני עם כל הפנקיסטים המגניבים של הכיכר.
"מה דעתך שנוציא לפועל את התוכנית שלנו?" שמץ של ערמומיות
בקולו.
פתאום נזכרתי בהולילנד. חייכתי לעצמי. דווקא מתאים לי הערב
איזו פעולת תגמול קטנה.
קבענו להיפגש ליד המתנ"ס בשבע וחצי היום בערב. איציק יביא תיק
ואת הספריי, אני אביא פנס וכפפות, שלא יהיה סיכוי שמישהו יגלה,
ושנינו צריכים ללבוש שחור, ולהביא חולצה להחלפה.

לפני שיצאתי ארגנתי את כל הדברים. מהמטבח לקחתי שתי זוגות של
כפפות גומי שסבתא משתמשת לשטוף את הכלים, פנס לקחתי מארגז
הציוד לטיולי סיירות של הגר. לבשתי מכנסיים שחורות וחולצה
שחורה, מעליה לבשתי טי-שרט שאמא של רוני קנתה לשנינו בהופעה של
משינה, ההופעה הראשונה! רוני השיגה לנו כרטיסים ב-200 שקל
לשורה השלישית באמצע. היא אובססיבית לגביהם יותר מהכל, והזמינה
את הכרטיסים חודשיים מראש. אמא שלה שנורא אהבה אותי קנתה
לשנינו את החולצה, איזה מותק היא. עכשיו תכננתי להוריד את
החולצה ולדחוף לתיק של איציק בזמן שנבצע את התוכנית ואז ללבוש
אותה אחרי שנסיים, כדי שאם אחד מהמליינים יחליט באותו רגע
להשקיף על הנוף הוא לא יחשוד שזה אנחנו. בשנייה האחרונה נזכרתי
שלא חשבתי על הסיסמא שנרסס על הבית. בדרך לשירותים עברתי ליד
מדף הספרים הישן, והתעכבתי על הספר הזה שהגר הכי אהבה כשהיא
הייתה בת שמונה, "המפלצת מירושלים". וואלה, מתאים לנו. המפלצת
מהולילנד. לקחתי רטלין אחד כדי להירגע קצת, הלב שלי דפק בקצב
מסחרר, אני עומד לעשות משהו מטורף, אני עומד להיות עבריין,
כוסאמק אני צריך עוד אחד.
יצאתי מהבית והתחלתי ללכת לכיוון המתנ"ס. שיט. שכחתי לקחת
לדרמן או סכין יפני לברית-דמים שתכננתי. טוב, שטויות, נאלתר
משהו.
איציק כבר חיכה לי בכניסה למתנ"ס. הוא היה לבוש באקס-בוי צבאי
וסווטשרט שחור, והתיק שלו קרקש כשהלך. הוא צחק לשמע קולות
הפחיות הנחבטות בתוך התיק. "כמה הבאת?" שאלתי. "אחד מלא ועוד
אחד כמעט גמור." הוא ענה וחייך. הלכנו ברגל עד הולילנד, זה לא
לקח כל כך הרבה זמן. בדרך צלצל הפלאפון. ענבל בית. "כוס
רבאק..." נהמתי. "שאני אענה לה?" איציק שאל, "אני אמציא לה כבר
משהו..." נתתי לו את הפלאפון והוא ענה.
"הלו?... לא הוא לא נמצא, מי זאת?... הא! ענבל! מה שלומך?...
לא, הוא רחוק, אנחנו הולכים אליי הביתה... לא, תקשיבי, מצטער,
בכיף היית באה, אבל אנחנו פשוט חייבים לדבר על משהו נורא
אישי... אי-אפשר, תראי... זה נורא אישי ענבל... פעם אחרת...
חכי שנייה אני אבדוק אם הוא בסביבה..." סימנתי לו עם הראש
והידיים שאני לא רוצה לדבר איתה, איציק קלט והתחיל לשחק אותה
מחפש אותי. "אביתר! אביתר!... טוב, תקשיבי כפרה, הוא לא
שומע... טוב, אני אמסור לו שיתקשר אלייך... אין בעיה... טוב,
ביי." תפסתי את הפלאפון שהתעופף לכיווני. "בואנה, איזו
קרצייה..." "כן..." הסכמתי איתו ודחפתי את הפלאפון לכיס. את
המשך ההליכה העברנו עם דאחקות וצחוקים, איציק הוא אחד מהאנשים
שיודעים לחקות מורים הכי טוב בשכבה.

הייתי מופתע לגלות מולי את אתר הבנייה של המפלצת. שנינו נעמדנו
המומים, נדהמים לנוכח גודלו העצום של המבנה. "פאק..." איציק
מלמל לידי, ואני הסכמתי איתו לחלוטין. מהכביש למטה אתה לא מקבל
הערכה נכונה של הגודל של הדבר עצמו. גם לא את המיקום המפחיד-
בדיוק מעל הכביש. איך אנשים מוכנים לגור פה? יש פה אולי אלף
דירות... זה כמו לגור בשכונה שלי. אתה אף פעם לא תכיר את כל
האנשים שגרים איתך בבניין. החשכה עטפה אותנו מסביב, ונהיינו
דרוכים לכל רחש קטן שנשמע באזור. התיישבנו על שפת המדרכה
בכניסה למתחם אתר הבנייה. הורדתי את החולצה ודחפתי אותה לתיק.
דיברנו קצת, תיאמנו גרסאות, והסברתי לאיציק על ברית-הדמים. הוא
לא הראה התנגדות ואמר שאם כבר מסתכנים באיידס אז עד הסוף,
ונמצא כבר איזה שבר זכוכית. אחרי שאזרנו מספיק אומץ קמנו
והתגנבנו לעבר חלקה הקדמי של המפלצת. הלכנו בשקט, איציק לפניי
עם הפנס, חיפשנו דרך לרדת למטה לחומה שרואים מהכביש. איציק קרא
בשמחה כשמצא גרם מדרגות אבל השתתק כשגילה חדר קטן עם מזרונים,
מוחבא מאחורי המדרגות המאולתרות. היה ברור לשנינו שפה ישנים
הפועלים, אבל עמדנו משותקים מאימה מפחד שיקפוץ עלינו מתוך
החשיכה איזה פועל ערבי אחד. איציק ווידא בזהירות עם הפנס
שהחדרון ריק, ורק אחר כך הרגשנו מספיק בטוחים להמשיך הלאה. אבל
החדרון ערער קצת את תחושת הביטחון שלנו, וחושינו התחדדו אפילו
יותר. איציק נעצר בנקודה שהשקיפה על הכביש מתחתינו. מכוניות
נסעו, צפרו, עמדו ברמזור. הסתובבתי אחורה וראיתי את הבתים של
הולילנד משקיפים עלינו. אם מישהו יצא למרפסת ויחליט להביט
במקרה לכיוון אתר הבנייה, הוא יראה שני דמויות שחורות על רגע
הקיר הלבן ובטח יזמין משטרה. איציק הניח את התיק, שלף כפפות
גומי של רופאי-שיניים והגיש לי זוג. סיכמנו שהוא ירסס ואני
אשמור.
פסססססס...
פסססססס...
הסתובבתי להביט בפעלו של איציק, אבל חזרתי מיד לעמדתי בתצפית.
פתאום נשמעו סירנות מהכביש למטה. "פאק! איציק!" קראתי, "תשתטח
על הרצפה!" שנינו נשכבנו על האדמה, פלאשבקים מא"ש-לילה הציפו
אותי, עם כל ה"פזאצטא" וה"זרקור"... מי חשב שזה יהיה שימושי?
זחלתי לעבר הקצה ושלחתי מבט לכביש. אמבולנס. השמעתי אנחת
רווחה, ואיציק שהסיק שאפר להמשיך התרומם והסתובב אל הקיר.
"מהר, מהר..." דחקתי בו. הייתי לחוץ, והתחלתי לראות דברים. רק
אחרי שעבר על כל אות שלוש פעמים וצייר מפלצת קטנה בצד התכופף,
החזיר את הספריי והכפפות שלנו והעמיס את התיק על כתפיו. הוא
התיישר כדי להביט בכתובת המופת "המפלצת של הולילנד" שזהרה
בטריותה מהאורות של הכביש למטה, ופתח להגיד לי משהו, כשפתאום
החוורתי כולי. ראיתי מישהו הולך מאחוריו. "פאק..." לחשתי, כולי
משותק. איציק קלט את המבט שלי ופניו לבשו הבעת אימה טוטלית.
אבל הדמות נעלמה, שוב ראיתי דברים. איציק צחק קצת ואמר שזו פעם
אחרונה שהוא מרשה לי להצטרף אליו לפעולת ונדליזם בלי להביא
משקפיים. הרגשתנו השתפרה, אבל ידענו שאסור לנו להיות רגועים עד
שנצא מהמקום. התגנבנו בדממה עד היציאה מאתר הבנייה. במגרש
החנייה עמדה מכונית, הפנסים היו דולקים. איציק עצר אותי, וסימן
לי להחליף בגדים. שלפתי מהתיק שלו את החולצה של משינה שהורדתי
מקודם ולבשתי אותה מעל החולצה השחורה. העפתי מבט באיציק שפשט
מעליו את הסווטשרט השחור ודחס אותו לתיק. "בוא." הוא אמר
והתחיל ללכת קדימה. לקחתי נשימה עמוקה והתקדמתי אחריו. כשחלפנו
במרחק בטוח מהמכונית הצצתי הצידה, בתוך המכונית ישב אדם. "אל
תילחץ..." לחש לי איציק. "תתנהג כרגיל..."
גם אחרי שהתרחקנו מרחק בטוח ממגרש החנייה, החלטנו לעשות כמה
סיבובים בהולילנד כדי לא לעורר חשד. אנשים התהלכו ברחובות,
אף-אחד לא מודע למעשה של שני ילדים. הרשתי לעצמי לחייך בפעם
הראשונה מאז שיצאנו למשימה.
אמרתי לאיציק שאני רוצה לרדת לכביש, לבדוק אם רואים את זה
מלמטה. בהתחלה הוא התנגד, טען שזה חושך ולא רואים, אבל אחרי
שהזכרתי לו שגם עוד לא קיימנו את ברית הדמים, הוא הסכים ואמר
שנרד למטה ושם גם נמצא שבר זכוכית והכל.

הירידה מהולילנד הייתה במרחק 200 מטר מאיתנו, כששמעתי את איציק
מסנן "כוסאמק..."
" מה קרה?" שאלתי. הוא הצביע לצד השני של הכביש. על יד המדרכה
עמדה אותה המכונית, המנוע שקט, הפנסים דולקים, והאיש יושב
בפנים. "עוקבים אחרינו..." לחש. "בוא." הוא הוביל אותי בשביל
דרך הבתים עד שהגענו למטה אל הכביש. "נפטרנו ממנו" חייך, וגם
אני חייכתי, חיוך של הקלה. הלכנו עוד קצת לאורך הכביש עד
שהגענו לצומת הגדולה שהמפלצת משקיפה עליה.
"רואים את זה! רואים את זה!" קרא איציק בשמחה. "יואו! אני לא
מאמין! יא...! איזה יופי!"
"רואים טוב?" שאלתי אותו, לא ראיתי כלום בלי המשקפיים.
"לא כזה טוב, זה ממש קטן," איציק ענה לי, "אבל אתה יודע מה?
אפילו אם אף אחד לא ישים לב לזה ולא ידע על זה חוץ ממנו, עצם
העובדה שעשינו משהו, עושה לי טוב!" הוא התיישב בפתאומיות על
שפת המדרכה והרים שבר זכוכית.
"מספיק חד?" שאל.
לקחתי ממנו את הזכוכית והעברתי אצבע על חודה. מיד הופיע קילוח
דק של דם יחד עם כאב צורב באצבע.
"מספיק חד." אישרתי, והגשתי לו את השבר זכוכית. "אתה ראשון."
אמרתי וחייכתי. איציק לקח את הזכוכית, ואז התפנה לבחון את
זרועו. "תעשה שריר," הסברתי לו, "אתה רואה את העורק הבולט?
לאורך כל האמה? אותו חותכים." ואיציק חתך אותו. אנחה קטנה
נפלטה מפיו. "אל תיגע," הורתי לו, "חכה דקה, גם אני אחתוך."
לקחתי ממנו את הזכוכית וחשפתי את זרועי המצולקת. כבר הייתי
מיומן בזה. מצאתי את הנקודה המתאימה וחתכתי. הדם נשפך, והכאב
היה נורא, אבל שמרתי על שתיקה. הסתובבתי אל איציק, וביקשתי
שיחזור אחריי. "אני אביתר,"
"אני איציק,"
"נשבע בברית הדמים,"
"נשבע בברית הדמים,"
"שמה שעשינו היום בערב נשאר בינינו לא משנה מה."
"שמה שעשינו היום בערב נשאר בינינו לא משנה מה."
הצמדנו יד ליד. חתך לחתך. איציק לא יכול היה להתאפק והכריז
בזמן שדמינו התערבב "זהו זה, אם לך יש איידס לי יש איידס, אם
לי יש איידס לך יש איידס." ושנינו צחקנו.

אבא התקשר אליי בבוקר כדי לבקש סליחה. לקח לו בערך שבוע לאזור
מספיק אומץ, והוא היה שמח אם הייתי סולח לו על מה שקרה אבל הוא
דורש שאני אתנצל גם. הזכרתי לו שיום כיפור כבר עבר, נתתי את
הטלפון להגר ונכנסתי לחדר. לא היה לי כוח לדבר איתו. הייתי
כולי עדיין מרוגש מהערב הקודם. נשכבתי על המיטה ובהיתי בתקרה.
בראש התרוצצו לי מחשבות מעורבות על איציק, האיש באוטו, הכתובת,
אמא, סיגריות, העבודה בביולוגיה שעוד צריך לסיים, הספריי,
הדבק... עצמתי עיניים וניסיתי לא לחשוב על כלום. אבל איכשהו
רוני הצליחה להתגנב לי לראש. "דיי! לא יכול יותר!" אמרתי בזעם
לפוסטר של קורט קוביין שהיה תלוי על הקיר לידי. קמתי, לקחתי
כרטיסיה, פלאפון ואת קופסת הווינסטון לייט.
בתחנה ראיתי פתאום את אלעד. הוא ישב על המעקה בטון שמאחורי
התחנה, מקופל בתוך עצמו. האטתי את צעדיי, מתלבט תוך כדי מה
להגיד. לא דיברנו כבר שבועיים וחצי, ולא נראה לי הכי מתאים
פשוט להתחיל לדבר כאילו כלום. במקום זה התיישבתי בשקט על המעקה
לידו ושלפתי סיגריה ומצית. הוא הרים את מבטו מהרצפה ונראה קצת
מופתע לראות אותי. הדלקתי את הסיגריה, והצעתי לו אחת.
"תודה..." הוא אמר בקול מהסס. "תקשיב אלעד..." התחלתי, מנסה
בצורה הכי פחות עילגת שאני מכיר להתנצל על שלושת השבועות
האחרונים. "עזוב, אחי, אני מצטער שאמרתי את כל מה שאמרתי."
הפעם היה תורי להיות מופתע, לא ציפיתי שזה מה שיקרה. כנראה
שהבעת ההפתעה שלי הייתה ניכרת לעין כי אלעד הוסיף בגמגום
"כ-כן... הייתי צריך להבין שזאת לא אשמתך. ש-שאתה בתקופה ק-קשה
וזה... אני מצטער..." הוא השפיל את מבטו למדרכה. הרגשתי שאני
צריך להגיד משהו, אבל לא ידעתי מה. כיביתי את הסיגריה על מעקה
הבטון ומלמלתי "זה בסדר... גם אני לא-" אבל לפני שהצלחתי לסיים
את המשפט הגיע האוטובוס של אלעד. הוא חייך אליי, ונופף מהחלון
של האוטובוס. המשכתי לבהות בנקודה שבה נעלם האוטובוס מאחורי
הסיבוב גם אחרי שהגיע קו 19, עליתי עליו והתיישבתי בספסל
האחורי.

ישבתי ליד אמא בחדר האוכל של בית-החולים. סיפרתי לה מה שלומי
ומה שלום הגר וסבתא, סיפרתי לה איך אנחנו מעבירים את החופשה,
איך אנחנו מסתדרים. על אבא לא סיפרתי לה, חבל סתם לגרום לה
לכאב-לב. היא הייתה מסוממת לגמרי מכמויות התרופות ומשככי
הכאבים שנתנו לה, וקשה היה לי לדעת דרך המסך המעורפל של
המורפיום אם הבינה משהו מכל מה שאמרתי. בשלב מסוים קלטתי שהיא
ישנה. קמתי מהשולחן, רועד, וניגשתי לאחד הרופאים. דיברתי איתו
בערך ארבעים וחמש דקות על מצבה של אמא. "יש עדיין סיכוי
שהכאבים בחזה והתחושה ברגליים יחזרו אליה." הוא אמר "זה עוד לא
בטוח, אבל היא עוברת טיפולים ואנחנו מקווים לטוב." הנהנתי
ועקבתי בעיניי אחרי האחיות שעזרו לאמא לעבור מהכסא שישבה לכסא
הגלגלים בדרך לעוד טיפול פיזיותרפיה. מסכנה, חשבתי לעצמי. אני
זוכר אותה צעירה, נמרצת ועצמאית, תמיד עושה הכל בעצמה, ולא
מוכנה שיעשו את הדברים בשבילה. הפחד הכי גדול שלה היה להיות
חסרת-אונים. והנה היא עכשיו, מסוממת בכסא גלגלים. חסרת-אונים
לחלוטין. חנקתי את הדמעות שטיפסו במעלה הגרון, ויצאתי מבית
החולים. ברחבת הכניסה של בית החולים היה עץ גדול וספסל מתחתיו.
ישבתי על הספסל ועצמתי עיניים. ישבתי ככה משהו כמו עשר דקות,
חושב על כל הדברים שהרופא אמר, שאני ואמא עברנו, על מה שיהיה,
ופתאום תקף אותי חשק נוראי לברוח. לקצת זמן, לשכוח, ליהנות,
דבק. היד נשלחה לעבר הכיס שם ידעתי נמצאת השפופרת השנייה שלי
לשבוע, האצבעות נסגרו סביבה כשפתאום קלטתי מה קורה. הפחד
וההבנה העבירו בי גל קור ששיתק אותי לחלוטין. "לא... לא..."
לחשתי לאוויר. "זה לא... לא יכול להיות... לא לי... אני לא..."
תמיד הייתי אומר לעצמי ש-'לי זה לא יקרה', אני לא אתמכר
לכימיקלים האלה, אבל הנה... "מה פתאום?!" אמרתי בכעס אל מישהו
בלתי נראה, "אני לא מכור! אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה!" אבל
גלי ההבנה הפתאומית ששטפו אותי העבירו בי צמרמורת נוראית של
אימה. "לא...לא..." לחשתי "לא... לך ממני!!" צעקתי והשלכתי
את השפופרת הכי רחוק שיכולתי. כמה אנשים הסתובבו להסתכל עליי.
התקפלתי בתוך עצמי, מנסה להסתיר את נהרות הדמעות שזרמו מתוך
עיניי. מתייפח ישבתי על הספסל, נזכר במה שרוני סיפרה לי בבכי
חנוק, על אח שלה, שהיה מכור לדבק ובסוף התאבד בגלל שהרגיש שאין
לו מה לחפש פה והוא חי רק בשביל האנשים שאוהבים אותו, וזו סיבה
מאוד אנוכית לחיות, אז הוא פשוט הפסיק. זכרתי את העיניים מלאות
הדמעות שלה כשהיא סיפרה לי, והתכווצתי בפחד מחודש, לא רוצה
לגמור כמו אח של רוני... לא רוצה...

כשנכנסתי הביתה, קידם אותי ריח העוף המרוקאי של סבתא. התכוונתי
להיכנס למטבח ולשאול אותה לכבוד מי הבישולים, הרי רק כשיש
אורחים סבתא מכינה את העוף המיוחד שלה, אבל לפני שהגעתי לדלת
המטבח נעצרתי. נשמעו קולות משוחחים בפנים. קולה המקרקר של סבתא
פטפט בעליזות עם שני קולות אחרים, של גברים, מוכרים, שלא
זיהיתי. הצצתי פנימה, ולרגע שכחתי לנשום. סבתא התרוצצה במטבח,
בין סירים מהבילים ומקרקשים, מקשקשת בעליזות עם איציק ואלעד
שקשקשו איתה בחזרה. "אה! אביתר! הנה אתה!" קראה סבתא בחייכנות
האופיינית לה ונתנה לי נשיקה מצלצלת. "מה קורה גבר?" איציק טפח
לי בחיבה על הגב וצחק כשהשתעלתי. אלעד קם ואחרי לחיצת היד
הקבועה שלנו חייך חיוך רחב ושאל -גם הוא- לשלומי. אבל פתאום
ראיתי משהו שלגמרי השאיר אותי משותק מהפתעה, אני חושב שאפילו
הפה שלי נשאר פתוח מרוב הלם. ליד השולחן, בפינה, ישבה בשקט
רוני. היא קמה, חיבקה אותי ונתנה לי נשיקה קטנה על הלחי. "מה
שלומך?" היא שאלה בקול הזה שלה, עדין וחמוד, אבל אני עדיין
הייתי יותר מידיי בשוק וכל מה שהצלחתי למלמל זה "בסדר..."
איציק נראה משועשע למדיי מהמבט המופתע שלי וצחק, "מה אתה מופתע
כל כך?" התיישבתי איתם בחזרה ליד השולחן ושאלתי באותו הקול
המופתע ממקודם "מה זה...? לכבוד מה הביקור?" סבתא צחקה לה מבין
הסירים שלה וסיפרה לי איך היא ישבה במטבח וניסתה לחשוב מה
להכין לארוחת הערב כשפתאום פעמון הדלת צלצל, ופתח עמד איציק
והראסטות שלו, חמש דקות אחריו הגיע גם אלעד, ואחרי עוד רבע שעה
הופיעה פתאום רוני. "לא תיאמנו את זה," אמר אלעד בקול משועשע,
"אני התכוונתי לקפוץ לבקר, לדבר, משהו." "אני באתי להעביר את
הזמן ולקחת ממך את הכפפות שהשארתי אצלך." אמר איציק, מנסה
להשוות לזה את הנימה הכי טבעית ונונשלנטית שהיה מסוגל. חייכתי
אליו והסתכלתי על רוני. "אני..." היא גמגמה, "אני באתי...
לדבר" היא חייכה חיוך קטן.

אחרי שישבנו כולנו- סבתא, הגר, איציק, אלעד רוני ואני, ליד
השולחן ואכלנו תוך כדי שיחה וצחוקים, הלכתי עם איציק לחדר שלי
כדי למצוא את הכפפות שלו. "אתה יודע?" הוא אמר לי תוך כדי
הפיכת חפצים ופשפוש בתיקים, "חשבתי על זה..." "על מה?" שאלתי,
ושלפתי את המכנסיים שלבשתי אתמול למבצע. "כשנהיה בני שבעים או
משהו, ונסתכל בצלקת הזאת," הוא חשף את הצלקת הנוצצת בזרוע,
"נזכור אחד את השני." קמתי, מחזיק בידי את הכפפות, והבטתי בו.
הוא חייך, ואני חייכתי אליו חזרה. חיבקתי אותו, אחר-כך כשחשבתי
על זה הרגשתי כמו מתרומם, אבל באותו רגע זה לא הפריע לי, לא
חשוב מה, מתי ולאן כל אחד יפנה בחייו, אני ואיציק תמיד נזכור
אחד את השני, ואת הלילה המטורף ההוא. כשיצאנו מהחדר רוני,
שישבה עם סבתא והגר על הספה קראה לאיציק שיבוא לרגע כי יש לה
משהו להראות לו. אני ואלעד נשארנו במסדרון, היה קצת לא נעים,
ושנינו לא ממש ידענו מה להגיד. העברתי משקל מרגל לרגל ושתקתי.
בסוף אלעד החליט לשבור את השתיקה, "תראה..." אבל קולו דעך והוא
השתתק. "אחי, אין לך מה לדאוג," חייכתי אליו ועודדתי אותו. לא
היה לי כוח לריב יותר, מספיק אנרגיות התבזבזו לי בגלל הדאגה
לאמא וכל שאר הדברים, אני לא צריך גם לריב עם החבר הכי טוב שלי
מאז הגן. גם איתו התחבקתי, חיבוק קצר כזה, ונכנסנו לסלון.
כשנכנסנו קלטתי את המבט של רוני. עכשיו תורי, ראיתי בעיניה.
סימנתי לה לבוא, והיא קמה בזהירות ויצאה אליי. נכנסנו בשתיקה
לחדר שלי, וסגרתי את הדלת. משהו אמר לי שאת השיחה הזאת אני לא
אשכח. ישבנו שנינו על המיטה, במערכת מתנגן לו 'מפלצות התהילה'
של משינה. רוני חייכה כשזיהתה את הדיסק, אבל חזרה מהר לעצמה,
והביטה אליי. "אביתר...-" היא התחילה, אבל אני לא יכולתי
להתאפק, המרחק, החדר, המוזיקה, הכל פשוט דחף אותי קדימה, אליה,
ונישקתי אותה. היא לא התנגדה, אפילו שיתפה פעולה. הזמן עבר
במהירות הבזק, ואני התפללתי שיימשך לנצח, אני ורוני, מתנשקים
על המיטה שלי. בלי ידיים, בלי כלום, רק נשיקה. אחרי זמן שהרגיש
כמו חמש דקות, נגמרה הנשיקה, ואני התפלאתי לראות שעברה חצי שעה
שלמה. רוני הסתכלה עליי, בעיניים הגדולות והחומות שלה, מנצנצות
באור השמש שהסתנן לחדר דרך התריסים, רציתי לשקוע בעיניים האלה,
להיבלע בתוכם, להתלטף בריסים הארוכים, ליפול באישונים, להיטרף
בתוך נפשה שהשתקפה מתוך אותן עיניים יפהפיות. אבל בתוך אותן
עיניים ראיתי את השאלה, התהייה שהשתלטה עליה לאט. לא ידעתי את
התשובה, רק את יודעת, חשבתי אליה. ישבנו ככה, מחובקים, רק אני
ורוני על המיטה שלי, היא בוכה בוידוי מצמרר שהרעיד את עמוד
השדרה שלי מעונג, ואני מלטף אותה ומחבק אותה אליי, כשהלב שלי
מאיים להתפוצץ לאלפי פרפרים קטנים שיתפזרו בחלל החדר. אחר-כך
היא ניגבה את הדמעות, כאילו מתביישת בעצמה ובוידוי ההוא,
ונעמדה, מישירה אליי מבט. החזרתי לה אותו מבט, וככה עמדנו,
שותקים, עד שסבתא דפקה על הדלת והודיעה שהתקשרו מבית-החולים
ורוצים לדבר איתי, הבן של גברת סיטון. רוני ניצלה את ההזדמנות
ואמרה שהיא במילא צריכה ללכת, וכשסבתא הסתובבה נפרדה ממני
בנשיקה קטנה על השפתיים.

- "הלו?" עניתי
- "זה הבן של איריס סיטון?" שאל הקול מהצד השני של הקו.
- "כן." עניתי בקצרה, לא היה לי ראש עכשיו לכל מיני רופאים.
- "שלום, מדבר דוקטור פליגלמן, היינו רוצים לקבוע פגישה איתך
ועם שאר בני המשפחה כדי לשוחח על הטיפול שייקבע לגברת סיטון."
- "מה זאת אומרת? איזה טיפול? זה ירפא אותה?"
- "את זה נשמור לפגישה, מחר בחמש, מתאים לכם?"
- "כ-כן..." גמגמתי
- "בסדר גמור, אז ניפגש. להתראות"
- "ביי..."
הנחתי את שפופרת הטלפון במקומה, והודעתי לסבתא בקול מונוטוני
על הפגישה מחר. היא אישרה ששמעה וברכה אותי בלילה טוב.
נכנסתי לחדר, וסגרתי את הדלת אחרי. החלפתי לבוקסר ונשכבתי
במיטה, מתחת לשמיכות. רעדתי, ולא מקור. חשבתי על רוני. על
הנשמה שלה, העיניים שלה, על השיער שלה, הגוף שלה, החזה שלה,
הנשימה שלה, הנשיקות שלה... פאק, עכשיו אני צריך להחליף בוקסר.
קמתי גם באותה הזדמנות לשירותים, שטפתי את עצמי, החלפתי בוקסר
וחזרתי למיטה. הפעם נרדמתי מיד.

"היכנסו בבקשה, היכנסו." אמר דוקטור פליגלמן, והורה לנו להיכנס
לתוך משרדו. התיישבנו סבתא, הגר ואני בכיסאות שהיו מסודרים מול
שולחנו של הדוקטור. הוא הסביר לנו שישנו טיפול חדשני שהגיע
מארצות-הברית, שכולל פיזיותרפיה מיוחדת, תרופות חדשות וציוד
מתקדם, ושאחוז ההצלחה שלו הוא החלמה מלאה של 8 פגועים מתוך 10.
המחיר, היה מעבר למה שיכולנו להרשות לעצמנו. הייתי צריך לאחוז
בידה של סבתא כששמעה את הסכום בעל שש הספרות. דוקטור פליגלמן
ביקש שנשקול את העניין בכובד ראש ונודיע להם עד סוף השבוע מה
החלטנו. כל הנסיעה חזרה סבתא הייתה שקטה מאוד, לא הצקתי לה,
ידעתי כמה קשה לה, וגם ידעתי מה היא הולכת לעשות, וכמה שדאגתי
לאמא, לא הסכמתי שזאת תהיה ההחלטה שלה. "אל תתקשרי אליו."
אמרתי לה ברגע שנכנסנו לבית. סבתא הביטה בי בעיניי העגל שלה,
ראיתי איך הבכי מאיים כבר להתפרץ. "אביתר, אתה לא מבין... זה
המוצא האחרון שלנו..." חבטתי עם האגרוף בשולחן "סבתא, לא! אני
לא מוכן שנבקש כסף מהחלאה הזה!" עכשיו גם סבתא הרימה את קולה
"חלאה או לא חלאה, הוא עדיין האבא שלך והבעל לשעבר של איריס!
יש לו מחויבות למשפחה הזאת והוא מודע אליה!" נענעתי בראשי
בעצב. "הוא לא מודע אליה. לא אכפת לו ממנו יותר. לא אכפת לו
מאמא." סבתא אמרה בקול שקט אבל בטוח, "לא חמודי, פה אתה טועה,
כן אכפת לו. ואני אוכיח לך את זה." והיא הסתובבה ויצאה מהחדר.

ביום חמישי אח של איציק הסיע את סבתא, הגר, איציק, אלעד, רוני
ואותי לבית-החולים לבקר את אמא, עכשיו שהיא מתחילה את הטיפול
המפורסם. בבית-החולים פגשנו את אבא ואשתו ליאת, אבא חייך
אלינו, חיבק אותי, את הגר ואת סבתא ולחץ יד לכל החברים שלי.
"אמרתי לך שאכפת לו..." לחשה לי סבתא בחיוך כשהתקדמנו לכיוון
החדר של אמא. חייכתי אליה בחזרה בהכרת תודה. "אתם מספיק גרועים
כשאתם כל אחד לחוד, אבל כשאתם ביחד זה פשוט סיוט!" אמרה רוני
אחרי שהצקנו לה שהיא צמחונית, נתתי לה נשיקה על המצח והיא
חייכה אליי. אמא נראתה טוב מתמיד, ושמחה במיוחד לראות את כולם.
אפילו את אבא וליאת. כשאבא החזיר אותנו הביתה וגם את רוני
אליי, ביקשנו ממנו לשים את הדיסק של 'מפלצות התהילה', וחייכתי
כשהרמתי במקרה את הראש למעלה כשעברנו בכביש גולומב ליד
הולילנד, וראיתי למעלה על ראש ההר את אותה מפלצת זוועתית,
ועליה מרוסס בקטן, בספריי אדום "המפלצת של הולילנד".





תודה מיוחדת לאהרון על ההשראה, הרעיונות והתמיכה הרבה (: