ואז תקעתי נוד במיטה. הייתי עייף כבר, קצת שיכור, ניסית לדבר
איתי אבל כנראה הייתי קצת אדיש, אז הדלקת טלוויזיה בהפגנתיות,
ואני תקעתי נוד. קולני, מתריס. צחקתי, כי זה הצחיק אותי, אבל
את התעצבנת, וכעסת. מה אתה תוקע נוד במיטה, אמרת, אין לך כבוד
אליי. איזה שטויות, מלמלתי. ההיפך, אני מרגיש בנוח איתך... די
אני מצטער, לילה טוב. אבל את לא רצית לילה טוב, רצית לדבר,
להתעמק. הבנתי את זה אחרי שעתיים כשהפלאפון שלי צלצל, ואת היית
על הקו. בהתחלה לא הבנתי, אבל אז ראיתי שאת לא ממש לידי במיטה.
מה קורה, שאלתי בעיניים עצומות. היית נרעשת, בוכיה. פקחתי
עיניים, התיישבתי. אני בחוץ, ברחוב. מה את עושה ברחוב ב-4
לפנות בוקר. לא הצלחתי להירדם, והיית מגעיל אליי. זה בגלל
הנוד? תקשיבי, תחזרי הנה. נדבר על זה. בכית, כעסת, אבל רצית
לחזור, שמעתי את זה בקולך. שכנעתי אותך שזה טירוף לחזור אלייך
הביתה לבד, שהכל יהיה בסדר. אחרי 20 דקות שוב פתחתי את הדלת
הכבדה, הפעם בלי חיוכים ובלי שמפניה. חיבקתי אותך, אבל לא לחשת
לי כלום באוזן. חזרנו למיטה, התנצלתי על הנוד. ועל זה שלא
הקשבתי לך. הרגעתי אותך, חיממתי אותך. איפשהוא שנינו ידענו שזה
קצת מעבר לזה, אבל הדחקנו. רציתי לשעשע אותך קצת, לצחוק. אמרתי
לך שהדליק אותי זה שקמת והלכת באמצע הלילה לבד, שאני אוהב
אנשים עם אמוציות. צחקת. עשיתי לך רעש בבטן כמו שעושים
לתינוקות, רעש של פלוץ. צחקת עוד יותר. ובראש חשבתי על השילוב
שלי ושלך, הדברים שהדליקו אותך עליי בהתחלה. זה שהשתנתי עם דלת
פתוחה כשעלית אליי בפעם הראשונה. זה שאין לי בעיה להשתטות איתך
בפומבי, ללקק לך את הלחי עם הלשון הענקית שלי. אהבת את זה שאני
ישראלי. זה שאני יכול להיות מאוד ילדותי וליהנות מזה, אבל
כשצריך, ובגלל הנסיבות, אני כנראה בוגר יותר מכל צרפתי בן גילי
שאת מכירה. הסתכלתי עלייך, נרדמת בשלווה, חפונה בין ידיי,
רגועה. ביד זהירה כיביתי את המנורה, וכיסיתי את שנינו. תקעתי
עוד נוד, בשקט.
