ילדה רגילה. שיער חום עד הכתפיים, מדורג, ככה היא הגדירה את
זה. עיניים חומות גדולות. לא גבוהה או נמוכה בצורה קיצונית. לא
רזה במיוחד, אך גם לא שמנה.
גדלה בבית רגיל. עם שתי אחיות ואח, זוג הורים, וכלבה שנפטרה
לפני 7 שנים.
למדה בבית ספר רגיל. וגם בתיכון שכזה.

כולם הכירו אותה, כילדה הרגילה. זו שתמיד תהיה חברה טובה,
ומנומסת למבוגרים. זו שתמיד תחייך ותגיד שלום כשתחלוף על פניה
במדרכה. לא חצופה. לא מרדנית מדי. ביישנית מעט.
רגילה. כן, זו בהחלט המילה המתאימה פה.

אך בתוך מעטה הרגילות שלה היא הסתירה תכונה אחת שהייתה לה. היא
הייתה מנפצת אשליות.
היא גילתה את זה בגיל מוקדם יחסית, בשנות התבגרותה הראשונות.
חברה טובה שלה באה וסיפרה לה כי... "הילד הכי פופלרי בשכבה
חייך אליה בהפסקה" והיא, ברגילותה, מלמלה - "אז  מה? יש לו
חברה כבר שנה, לא ידעת?".
כמובן, שחברתה נפגעה. ושתקה.

בהתחלה, היא לא הבינה. חשבה כי זו הייתה פליטת פה, או רגע של
חוסר נחמדות. היא המשיכה לחיות את שגרת חיה הרגילים, הלכה לבית
הספר, שיחקה ודיברה עם חברותיה וחבריה. הכל כרגיל.

ואז זה קרה שוב. אחד מידידיה הטובים קיבל הזמנה לכנס ומבחנים
בנושא העתודה. הוא רץ אליה, מאושר בכל רמ"ח אבריו ובישר לה -
"תראי, יש לי קב"א גבוהה, כנראה, קיבלתי זימונים למבחנים
לעתודה". והיא, בפשטות אמרה לו: "חמוד, כולם מקבלים את זה במשך
השנה הזו".

גם אז היא לא הבינה. היא חשבה, שכנראה לא בררה טוב את מלותיה.

לאט לאט, מקרה התווסף למקרה אחר, ובכל יום, כשעברה את שגרת
יומה הרגיל, נשרכו אחריה ערמות של מקרים של אשליות מנופצות.

ויום אחד, היא גילתה. היא הבינה.
ואז, היא הגיעה למסקנה, במוחה הרגיל, כי זוהי הזדמנות להיות
אחרת. אז היא החלה להשתמש ביכולתה המיוחדת, לנפץ אשליות.
היא עשתה זאת בפשטות, בשיטתיות, במקצועיות אין סופית.
הייתה עוברת ומחפשת לב תמים, וממלאת אותו באשליות. ואז. לאט
לאט, עם פטיש קטן וחתיכת מתכת
הייתה שוברת אותן. מנתצת אותן, מפוררת אותן,
עד שהופכות היו
לגרגרי אבק קטנים
מיותרים
מיותמים.

ובעבודתה זו, הרגישה מיוחדת כמו שבידה עומד העולם, לא רגילה
כפי שכולם חשבו שהיא.
הרי, עולם ללא אשליות - איזה עולם זה?
ועל כן, היא המשיכה לטייל בעולם, ולחפש אשליות. אשליות קטנות,
של ילדים, אשליות גדולות של אהובים, אשליות מיותמות של בודדים,
אשליות מאושרות של אימהות טריות.

חלף הזמן, והיא הבינה כי היא מתחילה למצוא הנאה בלהרוס אשליות
של אחרים.

ויום אחד, בעת שיטוטה ברחבי האינטרנט (פלאי הטכנולוגיה), היא
פגשה בו. זו הייתה פגישה מקרית, לא מתוכננת. והם החלו לדבר.
לה, היה המון להגיד, על אף שלרוב, לילדה רגילה אין הרבה לומר.
ליבה היה טעון ברשמי מסעה בפולין, וחיפש בכל כוחו מקום חם
לשחרר בו את תחושותיה. שיחותיהן היו ארוכות, מחויכות. יכול
להיות, שהיא הייתה זקוקה לו באותו הרגע. לאותה האוזן, לאותן
המילים, שידעו לגעת בה כמו שרק הוא ידע לגעת.
היא החלה לשכוח את פעולותיה האחרונות. היא הייתה ילדה רגילה
מאושרת. כבר לא רק ילדה רגילה.
ועל אף ששיחותיהם היו רק בין כבלי המחשב ( ופעמים מעטות בין
כבלי הטלפון) הוא התעניין בה, דאג לה, והיא - נענתה, ונהנתה
מכך. וניסתה בכל כוחה לתת לו לחוש הרגשה דומה, דבר, שלרוב לא
הייתה טובה בו.

אך דרכים של אדם, אינן נעלמות כלא היו. ואותו היום חייב היה
להיות.
במקצועיותה ובניסיונה הרב לבנות אשליות מושלמות, שכחה אותה
ילדה רגילה, כי היא זו שאחראית גם להורסן.
גורל אחת משיחותיהם היה, כפי הנראה, להיות זו שבה יתנפץ הכל.
ואכן כך היה. נושא שעלה בטעות, הוביל את הילדה הרגילה לדבר
בצורה שלא הייתה מתאימה לה, להתקצף, להתעצב, לחבר למילים
משמעות שלא להן. היא נעלבה. ואף הפכה לה בטיפשותה, לילדה רגילה
לא בוגרת.
וכך, ברמיזות דקות ועבות כאחת, הוסיפה והרסה, וניפצה, וניתצה,
את שחשבה שנבנה בינם.

ואז. בפעם הראשונה בחייה הרגילים. הבינה הילדה הרגילה את
יכולתה. והתכנסה בתוך עצמה. השיחות איתו כבר לא היו אותן
שיחות. החיוכים כבר לא היו אותם חיוכים. והכעס שלה על עצמה גדל
והתעצם.
והיא חששה, שהיא הרסה הכל. לחלוטין. כי זהו היה מקצועה, הלא
כן?!


ומילותיה, מאותו היום, היו שונות. גם מילותיו.

ואז, רק אז, החלה לשתוק.