שקט מסביב, רק היא והוא בכל הדממה, יושבים בחושך, היא שומעת רק
את הנשימות בכבדות שלו, והוא שומע רק את ליבה פועם. מתח, פחד
ושוב, היא מרגישה את שפתיו הרכות נושקות לשפתיה, והנה ידו
מחליקה מתחת לחולצתה. הוא חושש מעט, ואז ידו השניה מחזיקה את
עורפה בעדינות, שוב הוא מנשק אותה. והיא חוששת, ומלטפת את גבו.
היא מרגישה את ידו מחליקה על מותניה, לכיוון בטנה, עולה לכיוון
החזה, ואז, נסוגה, היא מופתעת. מביטה בו, והוא בעיניה מוצא
אישור. ומעלה את ידו חזרה אל שדייה. היא חוששת, לא יודעת מה
כדאי, חושבת לעצמה, "אולי עדיף שנפסיק". מביטה בו, הוא מביט בה
והיא אומרת: "אני לא בטוחה... אולי... אמממ, אולי..." והוא,
כאילו קורא את המחשבות שלה: "כדאי שנפסיק?" -"אני חושבת..." -
"זה בסדר, אני מבין אותך." ומאותו רגע, הוא הוריד את ידו
בעדינות משדייה, ונשק לה נשיקה קטנה, על השפתיים, כסוג של
סימן, לומר לה, 'אני מבין אותך, ואני תמיד פה אם את רוצה לשנות
את דעתך'.
היא התלבשה, והוא, יצא מהחדר, בלי שהרגישה.

"רינג, רינג" הוא ישב במרפסת, הביט ביער שבמורד הגבעה, משחזר
במוחו את אותם הרגעים שבילה איתה, את כל תנועותיו, את כל
נשימותיה, הוא הרגיש את ידיה מלטפות את שערו. הוא היה כל כך
עסוק בשחזור הרגעים היפים האלה, שלא שם לב לצלצול השקט של
הטלפון.

'למה הוא לא עונה?' היא ישבה במיטתה, שעות, דקות, שניות.
מהרהרת אם טעתה, אם הוא לא ישוב לדבר איתה. אם הוא ישנא אותה.
היא נזכרה בנשיקה שנתן לה, שאותו נשיקה שאמר לה, שזה בסדר,
שהוא מבין. היא אכלה את עצמה, והחליטה ליצור איתו קשר. אבל הוא
לא ענה.

מאז, היא לא התקשרה יותר, והוא חלם בהקיץ עליה.
עד, שצלצל צלצולון בדלת. "כן?" אין תשובה. מבט לצד, לצד שני,
מבט למעלה, מבט למטה, ופתאום, הנה, מעטפה.

'אין בפי מילים שיכולות לתאר את רגשותי, לכן לא אדבר.
רק אכתוב, אתן הכל לאהבת האמת שלי, אקריב הכל'...

שניהם הביטו במכתב, כל אחד ליד דלתו שלו...