סטיוויוס היה נער יפה מכל האנשים שראו את פני האדמה. שערו
הבהיר התבדר כרעמת אריה על ראשו המחוטב ועיניו כספירים מעוטרים
בריסים ארוכים ומסתלסלים, אך כגודל יופיו, כך עצלנותו שעיצבה
את מערכת יחסיו עם אמו האלמנה וחבריו המעטים. רוב ימיו עברו
עליו בשינה. בלילות היה  שותה לשכרה עם הפוחזים, מנסה לחזר
אחרי בנות הכפר וחולם על בת-מלך. האיכרים, שבתחילה חשקו בו בשל
שוקיו החסונים ואולי כחתן פוטנציאלי, ויתרו על שירותיו מרגע
שעמדו על טיבו, ועד מהרה נותר ללא מקום עבודה מסודר ושקע
בנירוונה.

כשפקח סטיוויוס את עיניו באיטיות, סינוור האור החזק את ריסיו
העדינים והוא מיהר לכסות פניו בשמיכה הקלה. עוד בוקר מחורבן
שבו שום דבר לא מחכה לו, למעט קולה הצורם של אמו. אם יהיה לו
מזל יצליח להתחמק ממנה מבלי שתדוש את מוחו בטענות ומענות. הוא
מיהר להתלבש, בוחר בבגדי הציד. מוטב להעמיד פנים מאשר להתמודד
עם פני אמו הכעוסים.

אמו המנוסה בכגון אלה שוב רטנה, "אינך יוצא היום לעבודה?"
"אוף, אימא, אמרת אתמול שאין אוכל בבית אז החלטתי לצאת
לצייד."
"כן, המזווה אכן ריק. אין פירור ולו כזית", ענתה אמו ועיניה
שפופות, "אבל גם אתמול הבטחת לצוד וחזרת בלי כלום. חבורה מעל
לגבה, קיבה מלאה יין ואוכל אין."

"אתמול היה אתמול, והיום אני מבטיח, אביא אוכל." הגיב סטיוויוס
בקצרה. כאב הראש העמום פועם בחוזקה מאחורי הרקות. את שערו
הבהיר והארוך כרך כלאחר יד וקשרו בסרט שלא יפריע, שטף את עיניו
הדואבות במים קרים ויצא.

הקשישה נאנחה. אלמלא כמה שכנים טובים, הייתה מזמן מתה מרעב.
אבל אין טעם להרגיז את בנה יחידה חם המזג, גם לא יעזרו מילות
תוכחה. בפעם האחרונה כשבאה אליו בטענות, נעל אותה בצריף במשך
שלושה ימים ואפילו לא התנצל.

סטיוויוס נטל עמו את הקשת, עתה לאור השמש בחן בקפידה את החצים
באשפתו. פעם היו אלה חצי נחושת מפוארים, היום רק מהסוג הפשוט
ביותר ולא חדים במיוחד. אין דבר, ארנבת או ציפור יצליח לצוד אם
יתאמץ קצת ואם יזדרז יוכל להספיק לשוב הביתה בטרם חשכה ולהתהדר
לקראת יציאה עם חבריו.

עודו מהלך על השביל, עיניו משוטטות לגלות סימנים מבטיחים, וריח
מתוק עלה באפו. ריח שכזה לא הגיע מעולם לנחיריו והוא התענג
עליו בשקיקה. מעניין מהיכן בא הריח המופלא, הרהר, כשהוא מאט
צעדיו, מקפיד לפסוע על קצות בהונותיו שלא לרמוס עקבות דמיוניים
על השביל.

צללית ענוגה הופיעה בחטף בינות לעצים עבותים ונעלמה במהירות
החץ. סטיוויוס ניסה לרדוף אחריה, אך ללא הועיל. מהירה הייתה
ממנו, כאילו יצור שלא מן העולם הזה. סטיוויוס, כמי שפגע בו
הברק, אמנם הצליח לצוד ציפור, אך רוחו נדדה, מצב רוחו נעכר
ושמחת חייו נעלמה. את הימים הבאים בילה ביערות בחיפוש אחר משהו
שלא ידע להגדירו. מעת לעת הצליח לצוד ארנבת או איילה ושימח את
לב אמו אך רוחו לא הייתה שם.

ביום השביעי זיהה עקבות רגל ליד הנהר. עקבות הריח הנחשק והמוכר
שכנו בתוך טביעת הרגל העדינה. לו ניתן לו, היה מתפלש בעפר
להטמיע את הריח בגופו. עוד הוא רוכן על התבנית, ורוח עזה החלה
נושבת, מעיפה עלים יבשים ומשבשת עליו את דעתו. כשראה צל עדין
חולף על פניו, לא היסס, שלף את קשתו וירה.

סטיוויוס מיהר למקום הנפילה, מצפה למצוא שם אייל אך להפתעתו
ראה נערה יפה מכל אשר יכול היה לתאר, שרועה על האדמה הלחה וחץ
נעוץ בשוקה. נבוך מיהר להציע את עזרתו, אך זו נעצה בו מבט חמור
סבר.

"שלא תעיז להתקרב אלי," הרימה עליו את קולה. "אתה כנראה אינך
יודע מי אני, שאתה מרשה לעצמך להתקרב אלי, בן תמותה עלוב
שכמותך. ראה מה עשית. הרי אני דפני-בת-האלים. למה אתה עוקב
אחרי כבר יותר משבוע ימים ולמה אתה מציק לי, שלא תעז להתקרב
אלי, אתה שומע?"

סטיוויוס היה המום. היתה זו הפעם הראשונה שהוא פוגש בבת אלים
אמיתית. חלומו עומד להתגשם, בסערת רגשותיו איבד את כושר
הדיבור.
"לך מכאן או שאפגע בך," לחשה הנערה ולשונה שפיפונים. "אני האלה
דפני, אתה שומע. כיצד אתה בכלל מעז להביט בפני, בן תמותה,
הסתלק מכאן."

וסטיוויוס, מתקשה לקלוט, להבין, או להאזין לדברי ההיגיון,
מתכופף אל עבר הנערה, עדיין משוכנע שהוא האביר שנולד להציל את
האהובה.

טרם שהספיק להתכופף או להוציא הגה נפל על האדמה הלחה. על פניו
הבעת תימהון מהולה בסקרנות. החץ שפלח את לבו היה מהיר, ודמו
נוטף טיפין טיפין, מתערבב בטיפות הגשם שהחלו לרדת נמהלות בדם
המחוויר.

איש לא ידע כיצד הגיעה גופתו של סטיוויוס אל הכיכר. העוברים
ושבים רק העיפו מבט בגופה הצפודה והמשיכו במלאכתם. איש לא חש
צער על מוות חסר תכלית. איש גם לא חיבב במיוחד את הנער הפוחז,
למעט אמו ששכבה למרגלותיו מתבוססת בכאבה, בוכה בעד הנער או על
מטה לחמה שנקטע.

בכייה של האם עוררו את סקרנותה של דפני שהתקרבה מופתעת לחזות
במחזה ובראותה את האם,  החליטה, מבלי לשאול בעצת האלים החשובים
באמת, להקל על מצפונה ועל ייסוריה.

"אל תדאגי," לחשה באוזני האם המתאבלת. "אקל עליך הפעם. בכל פעם
שיגיח הגשם, זה המבשר את בוא החורף, יתמזגו טיפות הגשם עם דמו
של בנך, והוא ישוב ויעלה על פני האדמה בדמות הסתוונית הורדרדה.
בגלל היותו פוחז לא יצמח אלא לקומת זרת להזכירו שפלות רוח
וענווה מהי. בצלצליו יהיו מלאים תרופה ואת תוכלי לפחות להתנחם
בהם ולהקל על כאבי הפרקים. זה כל מה שאני יכולה לעשות למענך
אישה."

ואכן עם בוא היורה, בוקעים פרחי הסתוונית קצרת העלים באגן הים
התיכון, ארצם של האלים הקדמונים להזכירנו ענווה וכבוד-אם.
הקולכיצין הנמצא בבצלצלי הפרח שימש עד לא מכבר להקלת כאב
ודלקות בפרקים.

ודפני? דפני שלנו מפחדת לחזור הביתה אל האולימפוס, חוששת היא
כי תעיר עליה את חמתם של האלים החשובים באמת. וכך היא נותרת
ישובה על שפת הנחל. מתגעגעת לבן התמותה שהתאהב בריחה, אבל אז
היא נזכרת שהיא הייתה זו שגרמה למותו. כל שהיא יכולה לעשות עתה
הוא להמתין לבוא הגשם הראשון על מנת שתוכל לשוב ולהתענג על
מראו העדין והזעיר.





מי שרוצה לפגוש בסטיוויוס הפורח מוזמן לקפוץ
http://stage.co.il/Stories/266426



מוקדש לעדי שהמתין זמן רב