יצאתי מהבית לכיוון השוק, זה היה בשעת צהרים, בראשית הקיץ,
שעוד היה אפשר ללכת לשוק בלי למות מאיבוד נוזלים. עברתי את
הכביש באדום ובצד השני פגשתי בג'וק.
חובב גדול של מקקים אף פעם לא הייתי ובד"כ במפגש שכזה, או שאני
עורף את ראשו של זה, או שאני סתם מועך אותו. הפעם זה היה שונה,
משהו בו היה שונה. הסתכלתי עליו מספר שניות והחלטתי לחרוג
ממנהגי ולהמשיך בדרכי.
עברתי אותו בצעד מדוד אבל אז שמעתי קול מתכתי מאחורי, "סליחה
אולי אתה יודע איך אני מגיע לפרישמן?" הסתובבתי ולא ראיתי אף
אחד ורק הג'וק עמד לו מחייך.
מימי לא ראיתי ג'וק מחייך כך שהופתעתי, התכופפתי והסתכלתי לו
ישר בעיניים, אז אמרתי "ברחוב הבא קח ימינה ובכיכר שמאלה זה
פרישמן."
"תודה", אמר ועמד להמשיך ללכת כשעצרתי אותו "תגיד לי איך זה
שאתה מדבר?"
"תזמין אותי לבירה אני אספר לך".
"טוב", אמרתי "בירה, איפה אתה רוצה לשבת?"
"תפגוש אותי בתשע בפאב ההוא עם המלצרית המתולתלת הכוסית".
"וואלה", אמרתי, כולם ידעו על הפאב הזה וכנראה גם הוא.
בתשע ועשרה הגעתי ופאב והתיישבתי ליד אחד משולחנות העץ הכבדים.
הנחתי שזה יהיה הרבה יותר קל בשבילו למצוא אותי מאשר לי להתחיל
ולחפש על הריצפה.
ואכן כך היה, לא כבר הרבה זמן ושמעתי שוב את הקול המתכתי
מהצהריים.
"מה המצב אחי?"
הסתכלתי מאחורי המלחייה ושם הוא עמד לו שוב עם אותו חיוך.
וואלה, אמרתי בשקט שלא יחשבו שאני משוגע שמדבר לעצמו.
אני עודד, אמרתי עדין בשקט.
"ריקרדו אבל אתה יכול לקרוא לי ריקו".
"תגיד ריקו איך זה שאתה מדבר?"
"מה זה איך זה? איך זה שאתה מדבר?"
"אה, אני בן אדם ובני אדם ניחנו בכושר חשיבה ודיבור."
או.קיי, ואני מקק אמריקאי ממוצא דרום אמריקאי ומקקים אמריקאים
ממוצא דרום אמריקאי ניחנו בכושר חשיבה, דיבור, קריאת מחשבות
והפיכת חפצים דוממים לקקטוסים.
באמת?
לא, הכל נכון חוץ מהקטע של הקקטוסים, אבל בחוש הומור כן
ניחנו.
המתולתלת ניגשה אלינו ושיחקתי אותה בחור רציני שיושב לו לבד
בפאב והזמנתי חצי גינס, כשאני מתעלם לחלוטין מחברי החדש.
"ובשבילך כרגיל ריקו?"
כן תודה חמודה.