חלליות חייזריות התעופפו בשמי הערב האדומים, יורקות אש מארובות
עיניהם. ממול היו הטנקים שהרעידו את האדמה בנסיון לעצור את
הפולשים. ניסיון חסר הצלחה. באמצע הייתי אני. עם מצלמה קטנה,
מתעד. לא ידעתי למה, לא היה לי ברור בשביל מי. גם היה ברור לכל
שבעוד מספר שעות הכל יגמר והעולם לא יהיה כמו שהיה עד עכשיו.
כל הסכסוכים יגמרו, כל המלחמות תסתיימנה, כל המחלוקות יעלמו,
דבר לא ישאר מכדור הארץ האנושי והמפולג, שטוף הזימה וחוסר
המוסר. ועכשיו, לא היה לי ברור במדויק, מי מייצג טוב יותר את
רוח האדם? אני עם המצלמה? הגנרלים עם הטנקים הגדולים שלהם
שנמחצים לגופריתם של הפולשים ממרחק? או היצורים החמקמקים
שיורים עלינו מלמעלה?
ואז הגעת. וכשהגעת נעמדת מול המצלמה. עכשיו מצאתי את עצמי מתעד
אותך ברקע של ארמגדון. שיערך שהתנופף מרוח הקרב, עינייך
הדומעות שבשרו לי בברור על הסוף, גופך הפגוע, השבור, המלוכלך
והפצוע שעייף מלברוח ומלהסתתר ממה שמאז ומתמיד היה בלתי נמנע,
בגדייך הקרועים המורכבים מחולצה סתוית שקניתי לך ביומולדת
האחרון שלך ומכנס קרוע שפעם היה המכנס האהוב עלי, השרו עלי
מסכת עצבות איומה ובלתי נסבלת.
לא אמרת דבר. וגם אם היית אומרת משהו, לא הייתי שומע אותך
בהמולת הקרב. רצית שאחבק אותך, שנעצום עיניים ונדמיין איך דבר
לא אירע. שנשחזר בעיני רוחינו את רגעי ההתאהבות הראשונים שלנו
כמו פרסומות בטלויזיה שנועדו לשכנע אותנו בקיומם של רגשות
שנעלמו ואינם. אבל כל מה שיכולתי לעשות זה להתבונן בך מבעד
לעינית. כל מה שרציתי לשמוע זה את המכאניקה של הסרט הרץ. הסרט
שתופס את אשרת פנייך המעלפת.
ידעתי שאיבדתי אותך. ידעתי שכבר מזמן נעלמתי לך באופק. הלכתי
לאיבוד מאחורי מילים כתובות שמתסרטות סיטואציות. איבדתי את
עצמי לדעת מאחורי המצלמה. נהייתי מטורף שחי את חייהם של אחרים
מאחורי עין מכאנית שממצמצת במהירות של אלפי תריסים בשניה, בורח
מעבר ילדותי הרדוף שדים ורוחות.
שכחתי את המטרה שבכל זה. שכחתי שחיברתי לעצמי מצלמה, וכתבתי
לעצמי תסריטים בשביל לרגש את העולם. בשביל להתרגש בעצמי. ואת
יודעת, אלוהים בעצמו יודע, שעשיתי את זה בשבילך. ועכשיו כשאת
והכאוס ניצבים מולי ומציצים לי לעין דרך העדשה, אני נזכר. וזה
בשבילי כמו גרגר חול טורדני בעין הדומיננטית שלי. זה כואב ואי
אפשר להתעלם ממנו. והוא מכביד עלי ומציק לי ולא נותן לי מנוח
ומציף אותי בדמעה מתוך שק דמעות שיבש.
"מי לדעתך הרוס יותר?" שאלת אותי, "אתה או העיר שמאחורי?", אך
בקושי שמעתי אותך. הייתי עסוק בלבכות על הגורל המפוקפק שתסרטתי
לעצמי.
הקלוז-אפ שסגר לך על העיניים, על הדמעות המתגלגלות מגעגוע אל
מגעי החם, הוא מה שהדליק בי את הרצון העז ואת הפחד הבלתי נשלט
לזרוק את המצלמה, ולאהוב אותך בפעם האחרונה כשברגע נהרס העולם
ע"י כוח זר. כל הפריים התמלא בפנייך הבוכות, המתחננות שאוהב
אותך. ובמקביל ליבי התמלא בפחד. ועכשיו, לא היה לי ברור
במדויק, מי מייצג טוב יותר את רוח האדם? אני עם הפחד? את עם
האהבה? המצלמה שבנינו? המלחמה שסביבנו?
קרבת אלי, הנחת ידך על המצלמה הרצה, לחשת אל תוך אוזני: "אקח
אותך, אם תרצה בי, אל תשכח שעכשיו, דרך המכונה זאת שלך, הכל
נראה נצחי. אבל בעוד כמה שעות הכל יגמר, ואת ההזדמנות האחרונה
שלך באמת, תפסיד".
משכת בכוח את המצלמה מעיני, הסרת אותה לצד, ולפתע ראיתי את
העולם כמו שאת רואה אותו בלי המצלמה: חדר שינה גדול וצבעוני,
שולחן גדול עם מראה, קירות ורודים מעותרים בפרחים, שטיח אדום
ונעים למגע, מיטה עם סדיני סאטן, ובאמצע כל זה, שכבת את,
מתעוררת.
סוף העולם נעלם, החלליות נעלמו מהשמים, הטנקים לא חלשו על
הקרקע הבוערת, ולא היה לי ברור במדויק, מי מייצג טוב יותר את
רוח האדם? המלחמה שהתרוצצה בראשי כשהמצלמה לעיני, או המציאות
כפי שהיא.

התעוררת וראית את פני המודאגות. "מה ראית?", שאלת אותי.
"ראיתי משהו לא גמור", אמרתי לך, "ראיתי סקיצה של חלום".
"משהו שאתה הולך לעשות עליו סרט?", שאלת אותי.
עצרתי רגע, התסכלתי עלייך, חייכתי ואז אמרתי...
"לא חשוב... אני אוהב אותך. בואי נלך לישון".