אני עומד בתור לקופת הסופרמרקט שבכפר ומצרכים בידי ופתאום משהי
מאחורי אומרת בקול נמוך "סופרקאליפרג'לסטיקאקספיאלדושס" ברצף
וללא עצירה. אני מסתובב לאחור ואומר "סליחה" והיא חוזרת שוב על
המשפט באותה קלילות ומוסיפה "אתה אור".
"איך זיהית אותי?" אני שואל והיא עונה "בגלל מסגרת המשקפיים
שאתה מרכיב". אני מאבד קצת את הנשימה, מוריד את המשקפיים ובודק
ואז מגלה כי כיוונה לשרשרת האוחזת במשקפיים, על השרשרת הזו
מורכבים היו שני חרוזי זכוכית ירוקים וביניהם חרוט קטום אף הוא
מזכוכית בצבע אדמדם. אלה היו חרוזים עבודת יד, לא כל כך
עגולים, יותר אליפטיים, יותר מעניינים כמו שרעייתי נוהגת לומר
על משהוא שנעשה עם הרבה כוונה אבל בהצלחה מועטה. גם החרוט וגם
החרוז היו מעשי ידי שלי, שרידים לקורס לזכוכית חמה שעברתי לפני
כך וכך שנים אצל אותו אומן זכוכית אגדי ארבל מעין הוד.
"זאת אומרת שאת היא.." אני מנסה להיזכר "אני שרי" היא משלימה
אותי, נוטלת את העניינים לידיה, ביעילות נשית אופיינית מעבירה
אותי עם מצרכי ומצרכיה את הקופה. בחוץ אני מחזיר לה סכום כסף
ששלמה עלי, היא מחזירה עודף ובעצם דוחפת לי אותו לארנק, אחר כך
בשקט היא נוטלת את זרועי ומכוונת אותי לספסל בפינה של המרכז
המסחרי, היכן שמוצל ורחוק מעין אנשים.
"בפעם האחרונה התראינו לפני.." אני שוב מנסה וכמובן שהיא
משלימה אותי "עשרים ושבע שנים בדיוק, לא התראינו, אלא שוחחנו
ולא רק שוחחנו, אבל בטח שלא התראינו" היא מצחקקת ואני מחייך
במבוכה.
ידיי מעט רועדות, בכל זאת מפגש שכזה. בידה היא נוטלת את כף ידי
הימנית והופכת אותה, כך שקווי מתאר כלפי מעלה. בידה האחרת היא
מתחילה לעבור קו ועוד קו, ממלמלת לעצמה, מחייכת קצת, ולבסוף
מחליקה עם ידה ומחזירה לי את ידי לחיקי.
נרגעתי והיא אומרת "יד ענוגה, מהנדס או אדריכל, אלה המקצועות
שרצית ללמוד, לפי כף היד אתה עוסק בעבודה משרדית".
הזיכרון שלה המם אותי. "אני אדריכל בהכשרה, אבל במקביל השתלמתי
בלימודי מחשבים ולמעשה אני עובד עבור חברות בחו"ל ביצירת
הדמיות מבנים לתצוגות, תערוכות ועוד" אני מסתכל עליה ומגלה
אישה  מבוגרת מלאה עם פנים עגולות, שיער שחור חלק שנראה כצבוע,
עיניים בהירות בגוון כחלחל, אצבעותיה עדינות ללא כל טבעות, אבל
על פרק ידה צמיד זהב כבד וזהו.
"מה אתך, מה את עושה היום ובכלל" אני שואל ותוהה.
והיא עונה "אני בסדר, פרשתי מהבנק לפני כחודשיים בגלל בעיות
בריאות ויצאתי לפנסיה מוקדמת"
"ממה את סובלת" אני מסתקרן, מנסה להשלים מידע.
"או, או, היו לי כאבי ראש במשך שנתיים וקשיי ראיה, כך שלא
יכולתי לתפקד, להכין ולקרוא דוחו"ת כספיים וכל מיני ניירות
עבודה, אז עברתי ועדות רפואיות ובעצה אחת עם אנשי הבנק סוכם
שאצא לפנסיה, שנתיים לפני הזמן"
אני מנסה חשבון מהיר ואומר "זאת אומרת שאת היום בגיל.."
והיא כמובן משלימה "עוד מעט בת 59, כבר לא נערה ואתה אמור
להיות בן 48, נכון?"
"כן" אני מאשר, אכן היו למעלה מעשר שנים הבדל, אז כשנפגשנו,
וזה נראה לי אז הבדל גדול. חושבים שעם השנים פערים בגילים
מטשטשים, אבל עתה כשאני מביט עליה, היא משום נראית לי כמעט כמו
הדור של אימי. בכל זאת אני רגוע ומתחיל לשים לב לפרטים כמו
הקמטוטים שבקצוות העיניים, החריצים שחורשים את צדי הפה, העור
מדולדל בצוואר, אלא שהיא גם מירקה את פניה ביותר מידי קרם
לחות, כך שבאור היום אף ששהינו בצל, פניה הבריקו כמו הייתה
מזיעה וגם נדף ממנה ריח, כמעט בלתי נסבל תערובת של בושם, זיעה
נשית מעורבת בריח המזכיר בתי חולים, אני נרתע מעט לאחור וממשיך
בשיחה.
"כמה זמן את בכפר" אני שואל ומדגיש "אנחנו, כבר שלוש שנים"
"אני מזה עשר שנים מהוותיקות" היא לפתע מרצינה, קמה ומסתובבת
לדרכה "טוב, עוד בטח נתראה, ביי"
"ביי, בטח שנתראה" אני רוצה להוסיף שתמסור ד"ש, אבל אין לי
מושג למי.
אני נכנס לאוטו ונוסע לביתי לפרוק את המצרכים ובדרך נזכר מה
ארע לפני כל כך הרבה שנים.

הייתי אז לקראת תום שירותי הצבאי בחיל הים. הוצבתי כסמל מבצעים
בבסיס בחיפה. יום חמישי אחד, לאחר סיימתי את משמרת הצהרים
ובדרכי לחדרי הנגדים שבבסיס. עברתי דרך חדר המבצעים לשנורר
איזו סיגריה אחרונה, כששמעתי את אבנר רס"ר המפקדה מנהל
בהתלהבות שיחה קולנית בטלפון. אבנר לא היה הטיפוס שלי, בעצם
שום רס"ר מעולם לא היה הטיפוס, ידעתי שיש צורך בהם, אבל רוב
הרסרי"ם שנתקלתי בהם היו עשויים במין תבנית שאפיינה טיפוסים
מוגבלים למדי שהצבא נתן להם חיים ואפשרות להתעמר באחרים, רק
משום היותם נמוכים בדרגה מהם. עם זאת כיבדתי רסרי"ם השתדלתי לא
להתחכם יותר מידי, כיוון שחוש הומור לא נכלל בפק"ל היומי שלהם,
למרות שרובם אולי חושבים אחרת.
אבנר ברגע שהבחין בי, רמז לי להתקרב ובחיוך גדול מבלי להפסיק
את שיחת הטלפון, משך אותי בידו להתיישב לידו. משכתי סיגריה
מתוך החפיסה מונחת על השולחן, התיישבתי והמתנתי. אבנר העביר לי
את מציתו ואחר כך, כיסה בידו האחת את פומית האפרכסת ולחש לי
"איזה קטעים הנקבה הזו עושה לי בטלפון". רציתי לקום וללכת אבל
אבנר אחז בזרועי ובו בזמן אמר לבת שיחו "הנה, הנה חבר שלי
נכנס, דברי אתו, הוא יסביר לך מה זה" ושלח את שפופרת הטלפון
אלי, אני סירבתי ליטול אותה מידו, כבר היה מאוחר והייתי מת
להגיע למיטה להרים רגליים ולהירגע, אלא שאבנר התעקש ואמר לי
"תאמין לי היא מתאימה לפלסף שכמוך" ואחר כך יצא מהחדר. בלית
ברירה אמרתי "הלו, שלום מדבר אור". בצד השני של הטלפון הייתה
דממה. עמדתי להניח את השפופרת כשלפתע שמעתי קול מתוק כמעט
ילדותי עונה "שלום אור, זו שרי מדברת, אבל אתה לא משה שדיברתי
אתו לפני רגע" הבנתי שאבנר התחזה, אבל העדפתי לא להתייחס "לא,
משה כבר לא פה, את מחפשת מישהו מסוים, אני יכול לעזור לך"
נשמעתי באוזני עצמי די מטומטם, בשעה 11 בלילה ביום חמישי בבסיס
צבאי ואני מנהל שיחת חולין עם מישהי לא מוכרת.  
"קראתי, קראתי ואיש לא כאן, ואז באתי וקראתי ואיש נעלם" היא
מדקלמת לי ואני מתחיל להתחמם "אינטליגנטית, מה את בשירה, זך,
וולך, עמיחי או לועזי?" אני שואל אותה. והאי משיבה "לא, לא זה
שלי" אני מסתקרן ונשען לאחור בכורסא המרופטת "שלך שלך, או של
מרי שלי".
"יפה יפה" היא מחמיאה "מכיר משוררים ומשוררות"
"לא" אני מצטנע "אלה היחידים שאני מכיר"
"לא מאמינה לך, זה ארבעה יותר ממה שהממוצע מכיר" היא עונה. אני
מחייך לעצמי בשביעות רצון וממשיך ללהג איתה.
בחמש בבוקר לאחר שכיליתי קופסת סיגריות והשחר החל להפציע, אני
כבר מסוחרר לגמרי, יבש לי בפה למרות ששתיתי קנקן קפה (צבאי)
שחור ופילחתי 2 פחיות קולה מהמזווה הפרטי של אבנר, אני מתנצל
ומניח לרגע את שפופרת הטלפון, פותח את הדלת ומניח לאוויר הקר
של צינת הבוקר לחדור פנימה, האוויר מלוח בשל הקרבה לים אבל
מרענן. אני. אני חוזר לכורסא, לאחר שניהלנו מרתון של כמעט 6
שעות רצופות ללא הפסקה, למעט פה ושם הפסקות השתנה שלה והכנת
קפה שלי, השיחה מרתקת ואני כמעט לא זוכר את רובה מלבד
ההתעוררות שלי כי מדובר באישה בוגרת ממני מה שהסתבר בדיעבד היה
החלום הרטוב של רוב בני גילי, למצוא מישהי שמבינה עניין ומוצאת
אותי כפרטנר ראוי לה. אני מחפש דרך להיפרד מהשיחה ולהיפגש פנים
אל פנים ואיני יודע איך. ופתאום היא מציעה לי: "בו ניפגש, אבל
אחרת" ואני שואל: "איך ניתן" ואז היא מתארת לי את הרעיון הכי
מטורף ומוזר שיכול הייתי להעלות על דעתי.
בקצרה ואיני זוכר בדיוק את המילים, היא פותחת ואמרת לי:
"אנו נקבע ערב אחד שבו אתה תבוא אלי. אבל אתה תיכנס אל בית
חשוך לגמרי, אני אדריך אותך בדיוק איך לנוע בפנים מבלי להיפגע.
אתה תגיע עד למיטה שלי, אני אשכב בתוכה ואנו נעשה אהבה, אבל
בשלושה תנאים. הראשון, שלא חשוב מה יקרה ומה יהיה, איננו
מדליקים את האור בשום שלב ואתה יוצא כמו שאתה נכנס מבלי שנראה
אחד את השניה וההפך. התנאי השני, שאיננו מוציאים הגה מהפה,
פשוט לא משוחחים והתנאי השלישי הוא שהקשר בינינו אם ישמר יהיה
תלוי קודם כל בשיחה טלפונית שאני איזום אליך ואחר כך כמובן אם
תרצה, ניפגש"
אני מאמץ מיד מבלי לחשוב את ההצעה, ניסיוני המיני בגיל 19 היה
מועט והצעה שכזו הופכת חלומות למציאות. מה גם שלא היה לי מה
להפסיד ו/או לסכן. באותם ימים מחלת האידס עדיין לא הייתה קיימת
ו/או לפחות ידועה, כך שלא היה כל סיכון באוויר. להפך, פה נקרתה
בדרכי הרפתקה נפלאה שבסיומה אוכל לחזור לחברי ולדווח להם, כי
כך נהגנו באותם ימים.
מזדרז לבדוק בלוח התורניות של השבוע הבא ומוצא כי מצהרי יום
שני ועד צהריי יום שלישי אני משוחרר מכל פעילות.
מסתבר שגם לה מתאים ואנו קובעים.
ההסבר שלה מדויק. שרי גרה בקומת קרקע של בנין מגורים בן שלוש
קומות בכרמל. אני ניצב מול הדלת, לוחץ על הידית ונעצר. כל הדרך
לא הרהרתי ולא פינטזתי על המתרחש לבוא, פשוט נתתי לדברים
לקרות. ועכשיו אני לא בטוח, הלב פועם בחוזקה. אני חסר נסיון
ולא יודע מה הצעד הבא, האם היוזמה בידי או בידה. השהייה ליד
הדלת מלחיצה, יודע שעלי לנוע פנימה או להסתלק מיד. דלת הכניסה
אינה נעולה ואני חולף על פני חלל ריק, כנראה הסלון. השקט
מוחלט, הרצפה חשופה כך שאני שומע את צעדי, באוויר ריח של צבע
טרי וטרפנטין, כמו מקום שנצבע רק לאחרונה. נע לכיוון האור
שבוקע מתחת לדלת סגורה, קרב אליה ומקיש קלות, האור מתחת למפתן
נעלם. העלטה מלאה, פותח הדלת, ומוצא עצמי על שטיח רך, ריח
קטורת עדין עומד באוויר. אני קרב למיטה ופתאום חש חסר אונים,
אני מתחיל להתפשט בחוסר בטחון, מגשש דרכי ונוגע בפינת המיטה.
אני מושיט יד, פוגש יד שמושכת אותי בעדינות אל מתחת לשמיכה,
למגע עם גוף רך וחמים. אני מתחבק עימה. בשל הקור וההתרגשות
עובר בי רעד קל וחש בצמרמורות לאורך גופי ומתכווץ קמעא. שרי
חשה בזאת ומתחילה ללטף את גבי ואחר מצמידה את פני לחזה המלא
והחם. היא שטפה את עצמה בסבון לוונדר וריחה גופה נקי ומתוק.
אחר שניות מספר אני מרים את פני לכיוון פניה, מנסה לנשקה על
פיה, אלא שהיא קופצת את שפתיה בחוזקה ומסיטה פניה ממני. זה
מוזר לי, כי נשיקה בפה תמיד מסמנת התחלת המגע. לא אחת בעבר
כשניסיתי לנשק מישהי ונדחיתי באותו אופן, קלטתי שאין טעם
להמשיך. להפתעתי שרי מושכת אותי אליה ומתחילה ללטף אותי בכח,
בתנועות מהירות וחזקות, המגע כמעט גברי ואני מרגיש לכוד. הקצב
מהיר בשבילי, רוצה לומר די, אלא שהתנאי השני כופה עלי דום
שתיקה. איני מגורה ושרי חשה בזאת. לפתע, היא מחליקה למטה לאורך
גופי, נוטלת את אברי בידה ועם שפתיה מתחילה לטייל לאורכו. בידה
השניה לוחצת על חזי ומרגיעה אותי בליטופים ואני מתחיל להנות.
סוף סוף אני מרגיש נעימות, מין רגע שכזה שמחד אני רוצה למשוך
אותו לעד ומאידך מבקש לעצור לנצור לשמור ולזכור. אברי מתקשה
ואני מושך את גופה כלפי מעלה, אלא שהיא מעדיפה שאשכב על גבי,
היא מתיישבת עלי ואני מחליק לתוכה הלח. בה בעת היא מושיטה את
ידה ומפעילה טייפרקורדר, הנמצא על מדף מעל המיטה ואנו מתחילים
לשמוע את קולה הצלול ומתוק של ג'ולי אנדריוס מזמר שירים. המצב
מפתיע, חלק מהחושים חסומים לפעולה. אני מצליח להפעיל חוש הריח
ובהחלט התוצאה עד כה טובה, חוש המשוש ולשרי יש גוף חלק ונעים
למגע וחוש השמיעה שכעת כולל מחרוזת שירים אופטימיים וילדותיים
שמוציאים אותי (מעת לעת ) מהריכוז. שרי קובעת את מהלך התנועות
לפנים ולאחור בתאום עם מקצב השיר שברקע ולי יש פתאום הרגשה
שאולי אם יידלק האור אמצא את ג'ולי אנדריוס רוכבת עלי. אני
כמעט מחייך. שרשרת השירים ממשיכה להתנגן ואתם מתחילים לעלות
בזכרוני תמונות מהסרטים המזמרים. אבל אני מנער את ראשי, מחליט
לא לעצור, חופן בכח את אחוריה בשתי ידיי ואת פי אני מצמיד בכל
פעם לפטמה אחרת. שרי בהחלט לא רזה, אלא מלאה ועסיסית. אולם חסר
לי מראה פניה, היא עשויה להיות יפה, אבל לך תדע.
הקצב מתגבר בעקר בזכותי, אני חש את שרי רוכנת ומצמידה את פניה
לצוארי היא מתנשמת מתכווצת ורועדת באחת, אני והיא גומרים ממש
באותו רגע. אני נותר חבוק בתוכה. היא כל הזמן מלטפת את שיערי,
ואני שוקע בתרדמה לאט לאט.
פתע, היא הודפת אותי ממנה. מסובבת אלי את גבה, אני מנסה לחבקה
מאחור, אלא שבכל פעם היא הודפת את ידי ממנה.
השעון הזרחני שלי מצביע על השעה 3 לפנות בוקר, שרי מתרוממת,
מושיטה את ידה ומכבה את הטייפרקורדר. כעת, כשהמוזיקה נפסקה,
היא מתכנסת בתוך עצמה, ואני מבין שעלי לקום וללכת.
מושיט את ידי אל מתחת למיטה, שם נערמו בגדי ומחפש ראשית את
משקפי, כמובן שלאור האירוע לא נזקקתי להם כלל, אלא שהמשקפיים
תמיד מעניקים לי איזה מימד מסוים של בטחון, מעבר לעובדה הזעירה
שבלעדיהם, אני משול לינשוף. המשקפיים אומנם נמצאים, רק בזמן
שאני מושך אותם אלי, מסתבר ששרשרת המשקפיים עצמה, הסתבכה בצמות
הבד שהן בסיומת כסוי המיטה. מנסה למשוך בעדינות ולא מצליח,
מנסה במעט כוח ומתחיל לשמוע קריעת אריג, אני עוצר וממתין
להוראות.
היא רוכנת מעלי, מתכופפת ומנסה לשחרר, ללא הצלחה. לבסוף אני
מצליח להתיר את משקפי מהשרשרת שנותרת סבוכה בתוך כסוי המיטה.
לאחר שאני מסיים להתלבש, אני מתיישב על קצה המיטה ופונה אליה
בכדי להיפרד. לפתע היא מושכת אותי אליה ומחבקת אותי בכוח גדול.
אני שומע רשרוש, היא דוחפת לידי מעטפה שטוחה מנייר חלק וקשיח.
לאחר שאני יוצא את חדרה, אני סוגר בשקט את הדלת ומשום מה
ממתין, אלא שהאור לא נדלק ואין כל רעש. אחרי מספר שניות בשקט
ולאט אני הולך לכיוון דלת הכניסה הראשית ויוצא החוצה. כבר כמעט
בוקר, בידי מעטפת הצלופן ובתוכה ורד אדמדם מיובש ובפינה פתק
דמוי קלף חרוך בפינותיו. הכתב קטן ואני מאמץ את עיני וקורא
"לאור היקר, לזכר הלילה האדיר שבילינו", הופך את המעטפה וקורא
מהצד השני של הפתק, "זכור אותי ביום
מיתה-סופרקאליפרג'לסטיקאקספיאלדושס. את המעטפה אני מכניס לתיק
הצד שלי ובצעד מהיר אני הולך לכיוון הטרמפיאדה של מרכז הכרמל
על מנת לתפוס הסעה לבסיס בבת גלים.
בסוף אותו שבוע אחרי מה שארע, יושב בחדרי אשר בבית הורי. עושה
סדר בתיק הצד שלי ואת המעטפה של שרי מצרף לאחד מאלבומי התמונות
ששכנו על הכוננית מעל שולחן הכתיבה שלי. מאז לא הקדשתי כל
מחשבה נוספת, אם כי מעת לעת היו עולים במוחי תמונות, למעשה
מוחשכות למדי, אבל בכל שזאת זכרתי את הריחות, הקולות והמגע.
לא ניסיתי ליצור כל קשר עם שרי. לא היה ברשותי מספר הטלפון
ולהבדיל מחוויות אחרות שקרו לי, לא שיתפתי אף לא אחד מחברי
באירוע. בדיעבד אני חושב שלמרות שהיה פה פן מסתורי, חושני
והרפתקני, לא בא לי באותה עת להפוך את החוויה לפומבית וזולה
כמו שנהגנו בחברותא להתרברב בינינו.

בינתיים אני מגיע לביתי, מעלה את המצרכים לבית, פורק, מסדר
אותם ויורד לקומת המרתף שם ממוקם המשרד שלי. המחשב עובד כל העת
ומחובר לאינטרנט. אני פותח את תא ההודעות האלקטרוניות ושוקע
כולי בעבודה. כאשר מגיעה שעת הצהרים אני קם להכין לי כריך
גבינה, ואז מבטי נופל על אלבומי התמונות ומתוך סקרנות אני
מדפדף בעתיקים שביניהם ולהפתעתי מעטפת הצלופן עם הורד וההקדשה
נמצאים בשלמותם. אני קורא את המשפטים הרשומים ולפתע אני קולט
את משמעות המשפט אשר על גב ההקדשה.
צלצול הטלפון מסיט את מחשבותיי ואני חוזר לענייני השוטפים.
כעבור כשבועיים אני עובר סמוך לבית הדואר בכפר וקורא מודעת אבל
ובה רשום השם "שרה פקר". אני לא מייחס לכך חשיבות, כיוון שהשם
לא מוכר ואולם בהיותי מתנדב בוועדת הקבורה של הכפר, אני מפנה
זמן לאחר הצהרים של מחרת, יום קודם ההלוויה.
וועדת הקבורה כוללת מלבדי את צביקה ס. ואת מוניקה ל. אנו
משמשים בהתנדבות למשך קדנציה של שלוש שנים במסגרת ועדות
ההתנדבות של היישוב. בשלב זה עדיין אין רב ליישוב ואת ההזמנות
לאירועים הדורשים נוכחות ו/או שירותי רב, אני מזמן על פי
הצורך.
מוניקה בהכשרתה עובדת סוציאלית עם ניסיון רב בתחום הטראומה.
צביקה ס. בן גילי וחבר טוב שלי, צלם עיתונות עצמאי במקצועו
משמש גם כעורך ראשי וכתב עיתון הכפר. במקרים לא רבים הוא נדרש
גם לכתיבת הספדים, בדרך כלל לטובת אלה שאינם יודעים לכתוב או
לטובת נציג המועצה.
בסביבות השעה 6 בערב, אני אוסף את מוניקה מביתה הסמוך לביתי
ושנינו נוסעים מרחק נסיעה של דקות מספר אל צביקה.
חדר עבודתו של צביקה ממוקם במרתף ביתו. כמקובל, כל הקירות
עמוסים בצילומי עיתונות שלו, והמדפים הפרוסים לרוחב ולגובה קיר
שלם, עמוסים לעייפה בקלסרים, מתוך חלקם הגדול מבצבצים דפי
עיתונים.
אנו מסבים ליד שולחן העבודה המבורדק שלו וצביקה שולף תיק
ניילון ופורס את תוכנו לפנינו.
"המנוחה" פותח צביקה ואומר בקול ענייני ויבש "התגוררה בשכירות
בכפר, לא דיווחה מעולם על קרובי משפחה רשמיים, אין לה וכנראה
גם לא היה לה בעל, אין לה ילדים, אחים, אחיות וגם הוריה מסתבר
אינם בחיים, בקיצור אישה ערירית לגמרי" צביקה מרים את פניו
מהנייר ומוסיף "היתה איזו פרשיה עם משפחתה, אביה נדמה לי
התאבד, אמה אושפזה, אבל את כל הספור אני אשיג רק מחר או
מחרתיים, אחרי שאגיע לארכיון עצמו" צביקה קם ממקומו ופונה
למוניקה "נו, מה את העלית בחכתך? "
מוניקה מרכיבה את משקפי הקריאה שלה, ושולפת מתיק קרטון חום
מספר ניירות ופורסת אותם לפניה. היא בערך בסביבות הששים ואולי
למעלה מזה עם מראה של סבתא טובת לב, שיער כסוף, פנים נעימות,
עיניים כחולות, וחיוך קבוע, הייתי נוטה לומר כמעט מקצועי.
"מהחומר שהוצאתי מהמועצה, מסתבר שגב' פקר הייתה מסודרת ואמידה,
היא הותירה הוראות קבורה מפורטות וסכום כסף מלא לביצוען, כולל
מראה וכיתוב המצבה" מוניקה מסירה את משקפיה ומוסיפה "ניסיתי
לשוחח עם שכנותיה, אלא שאף אחד למעשה לא הכיר אותה. חיה בגפה
וגם בודדה עצמה מהסביבה הקרובה, למעשה היא כמעט לא יצאה מתחומי
הבית, ואישה הייתה משמשת אותה מספר פעמים בשבוע. זהו, אין לי
חומר נוסף".
אני מחליט לסכם את הישיבה "צביקה יכתוב הספד על החומר הקיים או
בקיצור הספד שיגרתי, אני מתאם רב למחר וזהו".
אנו מחליפים עוד מספר משפטים בנושאי חברה וכפר ומתפזרים כעבור
מספר דקות. בעת הקימה, צביקה מסדר את שולחנו, אוסף הניירות
בשתי ידיו ומושך קלסר כחול לתיוק כל החומר, חלק מהניירות נופל
על הרצפה, אני מתכופף להרים, כאשר בין הדפים מבצבץ צילום,
צביקה אומר "זוהי צילום מלפני שחודשיים של תמונת המנוחה,
שהונפקה לכרטיס חברות במועדון 50+" אני נוטל את התמונה, מביט
בה קצרות, ומחזיר לתיק.
בדרך חזרה, כשמוניקה עמי באוטו, אני מברר עימה את סיבת הפטירה
ועל פי המידע בידה מדובר על מחלה ממארת, כנראה סרטן במוח. אני
נפרד ממנה לשלום ליד ביתה וממשיך לשלי.
אני מתגורר בגפי בדירת שני חדרים שכורה. פרודתי מזה ארבעה
חודשים נותרה בביתנו המקורי יחד עם שני בני הבוגרים.
אני מוציא מהפריזר בקבוק לימונצ'לו ומוזג לעצמי כוסית קטנה.
מתיישב בכסא המטבח ומתחיל לשתות במתינות, תחילה מריח, בוחן את
צבע המשקה ואז לוגם מעט. המשקה חזק ומכיל למעלה מ 40% אלכוהול,
הוא מכה בגרון ואחר כך עולה במהירות לראש. אני בדרך כלל שותה
רק בשעות מאוחרות לפני השינה, או אחרי ארוחה מלאה בחברת חברים.
והפעם אני חורג ממנהגי אולי מפני שזו פעם ראשונה שאני עומד
להשתתף בהלוויה של משהיא שהיו לי עמה יחסים אינטימיים.
בתמונה שהראה לי צביקה, שרי נראתה רזה יותר וצעירה יותר, יתכן
שהמחלה גרמה לה להיראות מלאה ומבוגרת.
אני מנסה עם עצמי להבין מה אני חש. צער, חמלה, דיכאון, ואולי
תחושת החמצה שלא פגשתיה לשיחה יותר ארוכה ומעמיקה. מנסה לדלות
מתוכי את השאלות שרציתי ולא הספקתי ואולי לא העזתי לשאול
ועכשיו כבר מאוחר.
מה גרם לה לנהוג כפי שנהגה, מדוע לא נישאה מעולם, מה היה הקשר
עם אביה, מדוע הוא התאבד, מה ענין האשפוז של אימה. מדוע תרמה
את רכושה לטובת ילדות נזקקות, האם חשה בהזדהות עימהן, מדוע
סירבה להיפגש עימי לאור יום. אני שותה עוד כוסית ומרגיש עייף
ותשוש, מצחצח שיני ופורש לישון.
בבוקר כשאני קם ונזכר באירועי אתמול, מטלפן לצביקה, ממציא
תירוץ להיעדרות מההלוויה הצפויה וחוזר לעסקי.
באינטרנט באותו בוקר אני מקבל בקשה דחופה לפגישה בצרפת. מעסיקי
בארה"ב זכו במכרז של תכנון מרכז עסקים ומסחר בפרברי פריז ואני
נדרש בדחיפות להשלים מודל הדמיה תלת ממד, להצגה לפני הלקוח.
על פי המפרט המועבר אלי, אני מעריך כי בעבודה מאומצת של כשבוע
ימים אצליח לסיים את המצגת.

לאחר כשלושה שבועות, אני שב מחו"ל. המצגת הייתה מוצלחת
ובעקבותיה קבלתי עבודות נוספות שאמורות לספק את פרנסתי למשך
עשרת החודשים הבאים. בשובי מותש ומאושר, אני מביא מתנות
לצעצועים לילדי ומיני בושם לרעיתי, על פי הזמנתה.
צביקה קופץ לביתי לקפה של בוקר ומעדכן אותי במתרחש ובשוטף.
לבסוף הוא מציין כי בעוד יומיים תיערך אזכרה לגב' פקר הלוא היא
שרי.
התזכורת מעלה בי את המחשבה המפתיעה, כי מאז פטירתה לא הרהרתי
ולו פעם במותה. ואולם בהחלטת רגע, אני מתבונן ביומן הפגישות
שלי, מציין ומדגיש את מועד האזכרה.

בית הקברות נמצא בפאתי הכפר וטובל כולו בוואדי ירוק. מעליו
מגרשי חניה הכוללים אולם פתוח הכולל גג רעפים ומוצב על גבי
ארבעה עמודים מצופים אבן ירושלמית וכן שני חדרי שירותים,
וברזיה. מספר האנשים המתייצבים מונה כחמישים לערך, ביניהם אני
מזהה את מוניקה ומוצא את דרכי אליה.
מוניקה היא מנהלת הטקס, ומודיעה על רבע שעה נוספת להמתנה.
כמחצית מהנוכחים הנם תושבי הכפר, היתר קבוצת גברים שרובם
להערכתי בני גילי פחות או יותר, אינם מוכרים לי כלל והמעניין
שהם ניצבים בבודדת ולא בקבוצות כמו תושבי הכפר, אבל כולם בשל
החום הכבד, מתרכזים בתוך האולם המוצל. מוניקה פונה אלי ואומרת
: "היא תרמה לכפר, סכום כסף גדול להקמת מרכז לנערות חוסות" אני
מהנהן בשתיקה והיא ממשיכה. "נצטרך להביא את הנושא לדיון בישיבת
מועצה, מדובר על פרויקט, שיאפשר לתת מחסה לנערות שיגיעו מחוץ
לכפר ולא בטוח שכולם יהיו מוכנים לכך"
אני סוקר את אנשי הכפר ועונה "קבלנו מתנה שקשה לדעת אם החברה
תוכל לעכל אותה. את מבינה שנערות חוסות כמו מרכז גמילה לסמים
מקנה תחושה לתושבים שמדובר בתופעה מידבקת"
"טוב, נשאיר את זה לישיבה, בכל אופן נאה מצידה" מוניקה קמה
ממקומה ומכריזה בקול על התחלת האזכרה. תוך כדי ירידה במדרגות
לאזור הקבר, אני שם לב שאין רב בסביבה, ושואל את מוניקה על
כך.
"רצונה של הנפטרת, רק שיקראו שיר של וולך על קברה וזהו" היא
עונה ומוסיפה "אתה יודע, זוהי פעם ראשונה שאני נוכחת באזכרה
שבה כמות המשתתפים עולה על כמות המשתתפים בהלוויה עצמה" במקביל
היא מוציאה מכיסה נייר מקופל, מיישרת אותו ומתקרבת למראשות
הקבר.
אני עוצר במקומי, במרחק מה מהקבר ומוצא זמן להתבונן בו. משטח
שיש אפרפר, מונח אופקית עם חיתוך זוויתי רבוע ועדין בכל
פאותיו. הקיר האנכי עשוי שיש זהה, אבל עליו מונחת קערה גדולה
עשויה עלי כותרת מעוגלים, כך שממקומי נראית כמו פרח ענק פתוח
לרווחה.

מוניקה פותחת ואומרת "על פי בקשת המנוחה, לא יתקיים טקס דתי,
אלא אקריא שיר של המשוררת יונה וולך". מוניקה מתחילה בהקראת
השיר, אני מתבונן סביב על פני האנשים, כולם קשב, אף לא אחד
מזיל דמעה, כמו התכנסנו לערב חברתי.
כשהקראת השיר מסתיימת, חלק מהאנשים מתחיל לעשות דרכו אל מגרש
החניה, אחרים קרבים לקבר ומשתהים קמעא, מוניקה ממתינה במקומה,
חלק מהאנשים קרבים אליה ונראה על פי תנועות ראשה, כי הם מודים
ומחמיאים לה על ההקראה. אני ממתין למוניקה שתסיים, מתוך כוונה
להסיעה לביתה. לבסוף אחר מספר דקות היא קרבה אלי ואנו צועדים
בשקט אל רכבי שבחניה. אני מפעיל את השלט רחוק, מבקש ממוניקה
להמתין לי דקותיים בתוך הרכב. זכרתי את בקשתה הכתובה של שרי,
אני פונה חזרה אל
הקבר, שולף מתיק הצד את מעטפת הצלופן עם הורד המיובש, וקורא
מחדש את ההקדשה משני צידיה. כשאני קרב אני מזהה כתובת על קערת
השיש דמוית הפרח, הכיתוב טבוע כמעט בכל היקף הקערה, אני מסדיר
את משקפי ואוטומטית אני קורא בקול רם
"סופרקאליפרג'לסטיקאקספיאלדושס" מושיט ידי להניח את הורד,
וקופא על מקומי, הקערה מלאה עד גדותיה בעשרות מעטפות צלופן עם
פתקים צהובים וורדים צבעונים ומיובשים.
כשאני נכנס לרכבי, מוניקה מבחינה בארשת פני. אלא שהיא בחכמתה
ממתינה לי שאומר את דברי. אני מתאפק ולבסוף פולט "מענין למה
היא אהבה את ג'ולי אנדריוס, בגלל הסרטים האופטימיים, הקול שלה
או השירים ששרה?" ומוניקה עונה "אולי מכל הסיבות יחד ואולי בשל
אי יכולתה ליצור קשר עם הסביבה".
"מאיפה את יודעת על קשיי תקשורת" אני תוהה. ומוניקה בלי להסס
עונה "פשוט מאוד, היא לא יצאה את ביתה, לא יצרה קשר עם
השכנים".
"נו באמת " אני מקשה "חסרים אנשים שמסתגרים בבתיהם"
"נכון" משיבה מוניקה "אלא שרובם משוחחים מעת לעת, בתור לקופת
חולים, בפגישה בסופר, במפגש במועדון +50"
"ואילו היא" מוסיפה מוניקה "גם אם היתה יוצאת מבית, לא היתה
משוחחת"
פתאום עולה במוחי שמוניקה יודעת דבר או שניים עליה, יותר ממה
שספרה לי עד כה. ואלם היא מנהלת עימי שיחה באופן מסתורי קמעא,
כמו רוצה לבדוק מה יש באמתחתי, מה אני יודע על שרי, אם בכלל.
אנו קרבים לביתי, אני מחנה את המכונית סמוך לביתה, מדומם מנוע.
ופונה אל מוניקה "מה קורה בנושא של גב' פקר?".
מוניקה אינה מופתעת, היא יודעת אותי בשל חוסר סבלנותי המוכר
וחוסר יכולתי/רצוני לשמור על דברים בבטן. אני ידוע כאחד הספון
על מלאכתו ומחשבו, ענייני, קצר ויעיל בכל מגעי עם הציבור
הסובב. כמעט על גבול הסוציופת. אלא שהקרובים אלי כמו מוניקה
וצביקה למדו אותי ומצליחים בדרך כלל להוציא לי את העוקץ עוד
לפני פגיעתו בהם.
" מה קורה עם הגברת המנוחה? " שואלת עונה מוניקה "צריך לשאול
אולי אותך. אני לא הנחתי מעטפה כמו עוד שלושים או ארבעים
גברים, מה זו כת סודית?"
" אולי, לא יודע " אני מהרהר בקול רם " בעצם אם זו כת, המייסדת
שלה קבורה עתה". הערכת מצב מהירה מביאה אותי למסקנה שעדיף
לשוחח עם מוניקה בצורה גלויה. אם אבקש, היא תשמור את סודי.
הכרתי את מוניקה ביכולת שלה לדובב אנשים מחד ולא לחשוף דבר
מאידך.
ואולם, אני מחליט לספר רק את אשר ארע לפני שנים, לא עם יותר
מידי פרטים טכניים שלא לומר סקסיים. מוניקה מקשיבה ואז בסיום
הספור היא שואלת אותי: "אז לא פגשת אותה כלל בכפר ולא ידעת
שהיא עברה להתגורר כאן?".
בגחמה של רגע אני מחליט להתעלם מהפגישה האחרונה שהיתה לי עם
שרי. ועונה "לא ידעתי את שם משפחתה, ורק במקרה ראיתי את תמונתה
אצל צביקה כשהתכוננו ללוויה יחד איתך".
"כן אני זוכרת" אומרת מוניקה וכאילו לעצמה בחיוך היא מוסיפה
"בעצם ממה שנוכחתי לדעת אתה אולי נציג הכפר היחיד בכת של גב'
פקר".
"איך את יודעת?" אני מסתקרן "אולי היא יצרה קשר עם מישהו
מהכפר?".
מוניקה לא משיבה לי, היא מסתגרת בתוכה, כמו מנסה לפענח איזו
תעלומה. אני נדרך וממתין בשקט. מחכה לאות וסימן לכשגלגלי מוחה
יסיימו את טחינת המידע.
"תגיד לי, מעבר לאותה שיחה טלפונית שספרת לי עליה לפני המפגש
המוחשך" מוניקה מנסחת לאט את שאלתה "לא שוחחת איתה טלפונית
יותר?"
"לא " אני משיב פסקנית, ומרגיש טוב עם עצמי על שלא נאלצתי
לשקר.
"ואתה בטוח שלא פגשת אותה בלי לשוחח קודם?" מוניקה מקשה. אני
המום, האם היא מטילה ספק בזכרוני או בדברי.
"מה את אומרת מוניקה? " הדם זורם אל פני במהירות וידיי מתהדקות
בחוזקה סביב ההגה. "מה קורה פה מוניקה?".
"לא קורה דבר " היא עונה "תירגע, יש בעיה פעוטה עם הספור שלך".
מניין לעזאזל היא מעלה השערות כאלה, הרי עד לפני מספר שעות לא
ידעה דבר וחצי על עלילות שרי.
"בעיה פעוטה?" אני שואל במהירות כמעט צועק.
"כן " היא עונה וכאילו בכוונה מושכת את תשובתה כדי להפיק את
מלוא הדרמה מהרגע, ובעתוי המתאים לדעתה היא מוסיפה "אתה מבין,
גב' פקר היתה אילמת " משתהה עוד רגע ובפסקנות מסננת "אילמת
מלידה".
השעה מאוחרת, הערב ירד, קר לי ומשום מה אני גם רעב, רעב מאוד.
נזכר שבעצם שלבד מכמה פרוסות טוסט עם חמאה לא אכלתי דבר במשך
כל היום. בביתי אני שופת סיר גדול ממלא מחציתו במים,מוסיף כפית
מלח גס ומוציא פסטה פנה - קצרה מהמזווה. הכנת פסטה טובה תלויה
בזמן. החומרים להכנת הרוטב יכולים להיות מכל הרכב שהוא, סוג
הפסטה בהתאם לרוטב המלווה, אבל הזמן הוא שקובע ומבדיל בין
הצלחה לבזיון. מבשלים יותר מידי את הפסטה והיא יוצאת מעוכה
ודייסתית, מבשלים פחות מידי ולועסים בצק. והאמרה ש"הרוטב מחכה
לפסטה ולא ההיפך" לא מוצלחת. אז מה עושים, כל דבר לחוד ולבסוף
מחברים יחד ללא השהיה מיותרת. מבשלים את הפסטה במים לדרגת
הבישול הנכונה מוציאים מסנני מהמים, מעבירים לכלי ויוצקים מעל
מעט חמאה מומסת או שמן זית וזאת על מנת שהפסטה לא תהיה דביקה
וגושית. מכינים את הרוטב ולקראת הגשה, מוסיפים את הפסטה
מערבבים, מתבלים ומגישים.
אני אוכל את הפסטה בצרוף כוס יין לבן ולידי פנקס רשימות
ועפרון. לא טוב לי. בדרך כלל, אני מסוגל ומעדיף לעבוד תחת לחץ
זמנים צפוף. אבל תמיד בשליטה. מאורגן ומסודר. כל דבר במקומו,
בסדר ידוע מראש. ועכשיו הכל בבלגן. לכאורה שום דבר שנוגע בי
אישית, לא בעבודתי ולא במשפחתי. אבל פתאום הכל לא בסדר. אני
באיזו מערכה אחרת, כזו שלא הוכנתי לקראתה. יש חיים אחרים מחוץ
לחיי שלי. חיים שפעם נגעו בי לאיזה לילה לא מושלם. ועכשיו חזרו
אלי לובשים צורה לא ברורה מתה או חיה, אילמת או דוברת. מי זו
היא או מי הייתה שרי, יש אחת או יותר. אחת מתה או (גם) אחת
חיה. הפסטה הייתה טעימה, היין התאים, אבל אני מרגיש בתוכי
תפלות וחוסר ספוק.
מתיישב ליד המחשב שלי, על פי כמות ההודעות האלקטרוניות שעלי
להשיב להן, אזדקק לבלות את כל הלילה במענה ובכתיבה. בהחלטת רגע
סוגר את מסך המחשב, לוקח עמי את הפנקס ועובר לחדר השינה, נשכב
על המיטה, פותח את הטלוויזיה וצופה לא צופה באיזה סרט שנראה
כמו קומדיה מלוקקת משנות השמונים. העיניים בוהות, אבל אני נרגע
ומתחיל להתרכז. אני נזכר כיצד לפני שנים כשנהגתי להרצות במכללה
האזורית בקורסים מתקדמים לארכיטקטורה ותפיסה מרחבית. נקודת
המוצא היא הקובעת. אתה קובע את האובייקט, קובע את נקודת המבט
ומתחיל לאסוף נתונים, משלב אותם בסדר הנכון, בודק התאמה
לתבניות מוכרות ויש לך פירוש מלא ומדויק לתמונה שמולך. כך גם
עתה בסיטואציה הבלתי מוכרת, ברגע שאאמץ לי את הדרך אהפוך את
המצב הבלתי אפשרי לאפשרי בהחלט. אני מחליט לרכז ראשית את
הנתונים המוכרים. אלא שהפעם אני מעדיף עזרה של השניים הקרובים
אלי, מוניקה וצביקה.
מרים טלפון לצביקה, מבקש ממנו האזנה לחמש דקות ומעביר לו את
מלוא המידע הדרוש לראיית התמונה. כמובן שצביקה מביע התלהבות
וקובע עמי למחרת פגישה בצהרים בביתי. עם מוניקה השיחה קצרה
יותר, גם היא תגיע אלי.
על מנת להבטיח לעצמי חזרה למסלול ההתנהלות ההגיוני, אני רושם
לעצמי נייר עבודה, נושאים לדיון, שאלות, משימות וכדומה. בדרך
הכתיבה, נפרק החוצה המשא והמידע שבראשי, אני מתפנה להביט
בסיומו הצפוי של הסרט ונרדם.
"על מנת להיות פוריים, עלינו לחלק בינינו המשימות" כך אני פותח
את מפגש הצהרים עם מוניקה וצביקה "אני מציע שמוניקה תדובב
שכנים, תושבים, מכרים, עובדי מועצה לגבי גב' פקר, ספור הכסוי
שלה יהיה הכנת חוברת לזכרה" ואני מוסיף "התרומה הצפויה להקמת
בית למערות חסות, מהווה עילה טובה להפקת חוברת שכזו"
"צביקה יכנס לאתרים השונים, ארכיוני עיתונות וכל צינורות המידע
שהוא מכיר, בעיקר למצוא את השושלת המרכיבה את משפחת פקר. ואילו
אני, אסע לביתה אשר בחיפה, אולי שם אמצע קצה חוט ויותר".
"התעלומה העיקרית" אומרת מוניקה "מי הייתה האישה ששוחחת עמה
בתור לסופר. הרי פניה לטענתך זהות לתמונה שצביקה הוציא ממחשב
המועצה"
"כן, דומות מאוד אז מה? " שאלתי "הרי לטענתך היא לא יצאה מביתה
והייתה אילמת מלידה, אז מה האפשרויות" העדפתי לשמוע את דעת
השניים, מבלי לנסות ולהשפיע מדעותיי.
"יש כמה אפשרויות" פתח צביקה והוסיף "אלא שבכולן יש דמות נוספת
לגב' פקר. והשאלה היחידה מהי הקרבה האמיתית בין השתיים, על מנת
שנוכל לקבל קצה פתרון"
צביקה היה ללא ספק אדם טוב ואיכותי. נטייתו להרבות בדברים
ומלים, לא גרעה מחכמתו הרבה. הוא נהג לצטט פתגמים ואמרות כנף
החל מחז"ל, המשך באריסיו וכלה בפילוסופים בני ימינו. צביקה היה
ערירי, אשתו הנשואה לו מזה שנים ובעצם אתו מגיל בית הספר
היסודי היתה עקרה. ומתוך בחירה של שניהם, בחרו שלא לאמץ. הייתי
חבר של שניהם והם ליוו אותי גם ברגעים הקשים שארעו בימי הפרידה
מאשתי.
"אני מסכימה עם דעתך" מוניקה החלה ברישומים משלה, כנראה כהכנה
לתחקיר שתבצע בכפר "על מנת להקל, בואו ונקרא למנוחה גב' פקר
ולאלמונית שרי. אני חייבת לדעת אם גב' פקר זהה לתמונה במחשב
המועצה. אם תהיה זהות, נוכל להניחה על קרבה משפחתית בינה לבין
שרי. אבל גם אם לא תהיה זהות מראה בין השתיים, אין לפסול קרבה
משפחתית אפשרית"
קבענו להיפגש בסוף השבוע, אלא אם יהיה צורך אחר.
צביקה אסף את ניירותיו ונסע לתל-אביב. מ וניקה הלכה לביתה לשנת
הצהריים הקבועה שלאחריה תחל להסתובב בכפר. אני חזרתי לעבודתי
להשלמת תשובות למיילים ולפקסים שהגיעו אלי. החלטתי שבבוקר
למחרת אקדיש לנסיעה לחיפה לאותו בית מגורים שבקרתי לפני עשרים
וכמה שנים.


18.10.2002.