|
אם אני לא אקשיב לאף אחד
ואם כאשר יצטרכו אותי אני לא אהיה שם?
ואם אני אברח ולא אחזור, מה יקרה?
אני יושבת פה וחושבת, אם...
אבל כל פעם אני מגיע לאותה המסקנה
שלא משנה לאן אני אלך
אני אגיע לאותו מקום
לא גופנית
אלה המקום הזה הוא בלב שלי
והוא כל פעם אומר לי בשקט בשקט
למה?
למה לא אכפת יותר?
ולמה את חייבת להגיע אלי להבין
להבין שמי שצריך אותי זה אני
וממה שאני בורחת ממנו הוא הפחד שלי
זה אני!
ומי שאני לא מקשיבה לו זה הלב שלי
ואז אני אומרת לעצמי מה קורה לאנשים
שכבר אבד להם המקום בלב
שיאמר להם דיי, ולמה?
ואז אני מסתכלת בחדשות ורואה עוד פיגוע
עוד ילד שנהרג
ועוד ידיעה על תינוק נטוש
ועוד בעל שפשוט התרגז
ו... ו...
ועכשיו כל פעם כשאני יושבת לבד
אני חושבת על אותו מקום בלב
רק לביטחון
כדי שלא יאבד... |
|
|
"פעם, לפני שנים
רבות. הסלוגנים
פרסמו את הבמה
ומשכו את העין.
היו אפילו כאלו
מצחיקים, או
מתוחכמים. ואז,
יום אחד. הגיע
אדם (שלא אנקוב
בשמו) שבגללו
הסלוגנים הפכו
לערמה של
שטויות. השטיות,
נכתבו בתחילה על
ידיו ולאחר מכן
אנשים מטופשים
(עם שמות
מטופשים לא
פחות) הצטרפו
אליו. וכך הפכו
הסלוגנים
לגיבובים שכולנו
מכירים ואוהבים
- הסוף."
צרצר מטופש מספר
לילדים בגן את
"אגדת
הסלוגנים". |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.