הגשם המשיך לטפטף גם כאשר מיכאלה הסיטה את הוילון בחדר השינה,
ובעזרת ראשה הקטנטן הציצה לבדוק כי עדיין קר וגשום. מזג האוויר
החורפי השרה עליה רוח מוזרה שכזאת, ברגע בו החל, והשמיים
נתקדרו, ורוחות צפוניות הניסו האנשים לביתם, החל חדרה להסתובב,
החל ראשה להאמין כי יוכל לעשות ככל העולה על דמיונו, מיכאלה אף
האמינה כי תוכל לקבל את בית הזכוכית אשר כה שאפה להשיג, אותו
בית זכוכית אשר היא ואמה חזו בו כאשר הילכו להן בין החנויות,
מציצות מבעד חלונות הראווה, נוגעת בכפות ידיה הקטנות, אותו סוס
עץ צבעוני וקטן, אותו כיסא נדנדה אשר כה רצתה, אותה מערכת
סכו"ם אשר חשקה בה אימה, כך היו הולכות יום תמים עד אשר ממרחק
יכלה להבחין מיכאלה כי מטרת הסיור הנה והגיעה, החנות צעצועים,
אותה חנות גדולה, יפהפייה, כה נוצצת וחלומית, מבעד לחלון
הזכוכית נראית כה בלתי אפשרית להשגה, מיכאלה קראה לאימה,
הפצירה בה כי יחפזו להיכנס פנימה, אך אימה, ממהרת כתמיד,
החזיקה בכתפה ובמילים של רוך ושכנוע, אמרה כי אין די זמן, כי
אבא מחכה, כי ארוחת הערב צריכה להיות מכבר מוכנה, וערוכה על
השולחן. מיכאלה הביטה בה, אחר הביטה בבית הזכוכית, שלוש קומות
לו, חומות שקופות, צבען כטל הבוקר, צריחים בוהקים עמו עשויים
הם אמרלד, ובמרכז, בטבור בית הזכוכית, מגדל פעמון יפהפה, ובו
בוהקת נורה, בוהקת ולעולם לא כבה. מיכאלה הזילה דמעת אכזבה,
אותה דמעה אשר נזלה על לחייה, צרבה מעט את עורה, ונחתה בחדות
על משטח המדרכה, מתמזגת עם טיפות הגשם אשר החלו עוד מן הצהרים,
כאשר היא ואמה יצאו לדרכן על מנת לקנות את הוילונות לסבתא אשר
תחגוג את יום הולדתה בימים הקרובים, כה מבוגרת הייתה הישישה
הזקנה, כה טובת לב ואצילית, עד כי מיכאלה גמרה בנפשה לאמור כי
כאשר תתבגר ותזדקן, משאלתה היא להיות כסבתה שלה, עוד זכרה
מיכאלה, כי בימי ילדותה, כאשר עוד עוללה קטנה הייתה, שנים רבות
לפני שהתנפצו להם כל החלומות בדבר קיומם של פיות ונסיכים,
הייתה יושבת עם סבתא לעת ערב, שעה שהוריה בילו בהצגת התיאטרון,
ומקשיבה בקשב רב לסיפוריה אודות המעשיות אשר קרו אותה במהלך
חייה, איך ניצלה בידי נסיך יפה טוהר, איך כמעט ונפלה לתהום
השכחה, איך אבוקת הפרחים כמעט והרדימה לעולמי עד, איך הכירה,
וחזתה מקרוב במחול פיות הסוכר אשר נהגו לבקר אותה בתחילתו של
הלילה, וממתקים רבים באמתחתן, מיכאלה הייתה כה מרוצה, ועוד
יותר גברה שמחת ליבה כאשר שמעה כי סבתה תבוא לבקר בעוד כמה
ימים, ואו אז תוכל להעניק לה מיכאלה את המתנה אשר כה חלמה לתת,
אותו בית זכוכית זוהר ומקסים.
הכרכרה עצרה בשאון פרסות הסוסים, מיכאלה ידעה כי סבתה עוד רגע
ותפסע על שטיחי בייתם, תעניק נשיקה חמה ולבבית, ותחייך אותו
חיוך מתוק מלוא חום ואהבה, אשר נתן צביון מציאותי לכל אותן
סיפורי אגדה אשר נהגה לספר לנכדתה, והזו, אם כי פעם האמינה בכל
ליבה כי קרו, עתה, כאשר גדלה, האמינה פחות ופחות באמיתותם.
הארוחה אשר הכינה אימה הייתה בן הטובות אשר טעמה מיכאלה מימיה,
ס'רגון, רב המשרתים, שיבח את מרת. בריץ', ואמר כי הייתה זו
'סעודת מלכים', לרגע קטן אחד, כאשר אמר זאת, החלה מיכאלה
להיזכר במלך פואר, אשר כה סיפרה לה סבתא, כי היה נוהג להכין
סעודות לחתניו, ולפי מנה מיוחדת, אשר מבקש היה להכין מרגל עוף
קרושה, וביצת עין מטוגנת, היה יודע מי האביר אשר מתאים כבעל
לביתו הנסיכה, מיכאלה חייכה, התעופפה לה בשרעפיה, ולא שמה לב
אפילו בקצת לקריאותיה של אימה כי תעזור לסבתה לכבות את הנרות,
ולחתוך את העוגה.
מרת בריץ' כבתה את המנורה, ואור הנרות הטיל זהרוריו על עץ
השולחן, שיחק בו מחול הפיות צבעוניות, אשר כה הטיבה סבתה לתאר
בפניה, אשר אמרה, במילים אלו ממש, כי 'פעם, בזמנים אשר נשכחו
מן האדם, גלו ואבדו עם השנים, חיו להם במקום כה רחוק, אך אם
זאת, כה קרוב, יצורים כה קטנים וזעירים עד אשר יכלו לאופף ליד
ראשם של האנשים והללו אף לא הבחינו בהם לרגע קט אחד', ומיכאלה,
אשר בשקיקה בלעה כל מילה ומילה, הפנימה אותם מראות, שאלה את
סבתה מדוע נעלמו 'אותם יצורים', וסבתה, בחיוכה הנוגה, פתחה
פיה, ובשירתה את שירם של היצורים המעופפים, הסבירה את כל המקרה
המצער - מיכאלה זכרה שיר זה לעד, נצרה אותו בליבה, וגם כי
תקופות קשות עברו על נפשה, מעולם לא פקפקה כי עשה האדם טעות
מרה כאשר גירש ונידה את הפיות מעולמו, ב'מחי יד ממש', ספרה
לחברותיה, ואחר שרה הייתה את קינתן -

הצליל הדומם של היער,
בן ענפי העצים, פעמוניות,
מצלצלות, אבוקתן הזוהרת,
עפות להן בין החורשות..

כאשר הבחינה בזלזול על פניהם של ידידה, על הכפירה באמונה
הכביכול, 'ילדותית', של מיכאלה, קבלה מיכאלה על עצמה את המשימה
הקדושה לנצור את שאר הפואמה בליבה, ולעולם לא לגלותה לשאר
הסובבים, משום, כך חשבה, הם אינם יטיבו כפי שהיא נהגה להטיב
עמה.
בית הזכוכית נשכח מליבה של מיכאלה, סבתה שבה לביתה, נושקת על
לחיותיהם של בני המשפחה, פורסת חיוך אחרון, ונוטשת בצעדיה
הקטנים, האיטיים את ביתם, עולה על הכרכרה מורה לנהג על חלקו
הצפוני של העיר, מיכאלה הזילה דמעה, נזכרה סוף, סוף כי לא תוכל
להעניק לסבתה את אשר היא העניקה לה, בית הזכוכית לעולם ישאר
מאחורי כותלי בית זרים, מעולם לא יהיה שלה, חלומו נגנז.