היא יונקת עוד יניקה ארוכה מהסיגריה והפנים שלה מוארות לרגע
באור אדום חיוור, שגובר על האור הקלוש ממנורת הלילה. היא כבר
עוד מעט מסיימת ואני רק בחצי. זה תמיד היה ככה. תמיד היא
מסיימת את הסיגריה לפני כמו באיזו תחרות חולנית. מירוץ להשגת
הסרטן או משהו בסגנון הזה. היא מאפרת על המאפרה שמונחת על
השמיכה בינינו. העיניים שלי עוקבות, כאילו בעל כרחן, אחר הקצה
הבוער של הסיגריה.
היא מכוסה עד המותניים, החזה שלה חשוף לפני והעיניים שלי
נעצרות להתבונן בו הוא מושלם אני מודה ביני לביני, אבל עכשיו
הוא כבר לא מרגש אותי כל כך. היא מסתכלת עלי לרגע כאילו היא
רוצה לומר משהו, אך היא רואה שאני מרוכז בחזה שלה, מפנה את
ראשה לעבר החלון ופולטת ענן עשן, שמתאבך אל החלון ונשאב החוצה
אל אויר הלילה הקריר. אנחנו שוב משחקים את משחק השקט ונראה
הפעם מי ישבר ראשון.

כל הקשר שלנו היה מעין תחרות ארוכה. מהרגע שנפגשנו במסיבה
ההיא. כל המסיבה שיחקנו משחק מטופש של מבטים, כאשר כל אחד
מאיתנו מפנה את מבטו ברגע שהוא רואה שהשני הבחין במבט המתעניין
שלו. בסוף ניגשתי אליה, יודע שהיא לא תוכל לסרב לי, אבל במשחק
הזה היא ניצחה בקלות. פשוט לא ראיתי את זה בא. "אפשר את הטלפון
שלך?" שאלתי אותה.
"לא, לא נראה לי" היא אמרה, מצחקקת לעומת פרצופי המופתע.
"למה?".
"כדי שיהיה לך יותר קשה למצוא אותי. חפש אותי באוניברסיטה ואז
נראה".
חזרתי הביתה מתוסכל באותו יום, אבל אם זאת ידעתי, שבפעם הבאה
שניפגש, ידי תהיה על העליונה.
שלושה ימים אחרי כן ישבתי על הדשא באוניברסיטה, כשלפתע הרגשתי
טפיחה על הכתף. הרמתי את מבטי וראיתי אותה עומדת מעלי. מבלי
להוציא הגה, היא לקחה את ידי בידה, שירבבה לתוכה פתקית קטנה
וורודה והלכה לדרכה. לאחר כמה שניות של הלם פתחתי את הפיתקית,
יודע מראש מה יהיה כתוב בה, "נועה", מספר הטלפון שלה ו"בפעם
הבאה תחפש יותר טוב".
לדייט הראשון שלנו לקחתי אותה למקום שלי בתל-אביב. פאב קטן
ושקט בקינג ג'ורג', שבטח סגרו אותו ממזמן. אף אחד כבר לא אוהב
מקומות קטנים ושקטים. שתינו בירה ודיברנו שעות.אחרי ששילמנו
היא לקחה את ידי ואמרה לי "בוא! הולכים למקום שלי". בדרך כלל
הייתי מתנגד, אבל שלוש כוסות בירה וטון הדיבור שלה, שהיה בו
זמנית תקיף אבל רך ומזמין, ריככו את ההתנגדות שלי. אין מה
להגיד היא לקחה אותי למקום יפהפה על החוף, מרופד במחצלות. "אז
של מי המקום יותר טוב?" שאלה ונאלצתי להודות שגם בסיבוב הזה
היא ניצחה.
התחרותיות בינינו המשיכה, כשכל הזמן צצות ועולות תחרויות
חדשות, מי קונה לשני מתנה יותר יפה ליומולדת, מי מכין לשני
ארוחה יותר טעימה, מי יורד לשני יותר טוב וכן, מי מסיים יותר
מהר את הסיגריה שאחרי.
המשכנו לצאת ואחרי חודשיים הבנתי שיש בינינו תחרות חדשה. עד
עכשיו הכל זרם בכיף. נפגשנו פעמיים שלוש בשבוע, ראינו סרטים,
שתינו, הזדיינו, ואף אחד מאיתנו לא רצה להיות זה שיעלה את הקשר
בדרגה. התחרות על מי יגיד את שלושת המילים הללו היתה בעיצומה.
פה לא נשברתי. נכוויתי כבר יותר מדי פעמים בעבר בשביל להתאהב
בבחורה לפני שאהיה בטוח שהיא תחזיר לי אהבה. עד שיום אחד לאחר
ששכבנו הביטה לי בעיניים ופשוט ידעתי, שבמערכה הזאת ניצחתי.
"אני אוהבת אותך" היא פלטה לבסוף את שלושת המילים, שכל כך
חיכיתי להם ונתתי לכל ההגנות ליפול באחת.

היא קמה מהמיטה, ניגשת לארון שלי ומוציאה משם חולצת טריקו
ישנה. היא לובשת אותה לאט ואני מביט בגופה שהולך ונעלם מתחת
למעטה הבד. היא לא גמרה הפעם והפעם גם לא ממש איכפת לי. היא
פותחת את הדלת ויוצאת. אני שומע את הקליק של מתג החשמל
בשירותים ומחכה בסבלנות לקול המים השוטפים את האסלה. יש לי עוד
כמה שניות במיטה בלעדיה ובלי המועקה שעוטפת את שנינו כשאנחנו
ביחד.

היו לנו שם מספר חודשים, שהתחרות היחידה שהייתה היא מי אוהב
יותר. היינו פשוט מאושרים. ואז זה התחיל. קשה לי להצביע איפה
בדיוק זה קרה. אני רק זוכר שהתחלנו לראות אחד את השניה פחות
ופחות. תמיד נכנסו לנו באמצע הלימודים והעבודה אז החלו
הויכוחים. כל ויכוח היה יותר רועש מקודמו וכאילו התחרינו מי
צועק יותר חזק.
בהתחלה התווכחנו על דברים גדולים, אחר כך על דברים קטנים ואחר
כך כבר רק חיפשנו נושאים להתווכח עליהם, מתחרים מי יעלה את
הנושא המטופש ביותר. עד שהפסקנו להתווכח והתחלנו לשתוק. בתחרות
הזאת ניצחתי. לשתוק אני יודע.

אני שומע את קול המים באסלה ואת מתג האור מכובה. היא חוזרת
למיטה, מתכסה בשמיכה ומפנה אלי את הגב. היד שלי נשלחת בתנועה
הססנית לעברה ונעצרת בחלל האויר. מה הטעם?
אנחנו משחקים עכשיו בתחרות האחרונה, מי אוהב פחות. זו התחרות
הכי קשה. כל אחד מאתנו היה רוצה לסיים אותה כבר, לתת לשני
לנצח, אבל שנינו יודעים, שבתחרות הזאת, שנינו הפסדנו.