חוזרת לדירה הקטנה שלי באיזה רחוב נטוש בת"א, השעה מוקדמת,
כנראה בוקר, לא מודעת לשעה המדוייקת. אני כבר מסטולה מעייפות.
מאחד אני משוטטת ברחוב כמו כלב עזוב, בתהיות על עבר הווה
ועתיד. ערב שישי, אם אני לא טועה. שכבתי על הספה הכחולה שאפשר
לשקוע בה, ליטפתי את הכלב והשתגעתי. לאט לאט חילחלו לתוכי
המחשבות, הרגשתי שהקירות סוגרים עלי. אז הדלקתי סיגריה. ועוד
אחת. ועוד אחת. נמאס לי כבר, למען האמת.  כל כך רוצה לברוח.
יצאתי מהבית, עברתי על פני שכנה זקנה ומעצבנת שזרקה לעברי "מה
הלחץ?" בקול צפצפני.

"פעם הייתי משקיעה בעצמי."
"פעם הייתי בתולה."
"פעם לא הייתי מעשנת. פעם, לא הייתי שותה."
"פעם, פעם הייתי תמימה. פעם הייתי נאיבית כל כך."
"היום? מה אני היום? אישה מוזנחת בשנות העשרים לחייה, גרה
בדירה קטנה ומלוכלכת, הכסף שהיא מרוויחה בעבודתה בתור מלצרית,
מספיק בקושי לשכר הדירה, ולפעמים גם זה לא. מכורה לקפאין,
ניקוטין, סקס, להמשיך? מרגישה כאילו אני בת 80, ואני אפילו לא
באמצע הדרך."

"אוף די" לחשתי לעצמי והנחתי את עצמי על ספסל בגינה מזדמנת,
מנסה לא להסתכל על זוג שמתחרמן מרחק כמה צעידות ממני, ונועצת
מבט בירח. הוא החבר היחידי האמיתי שלי. כן. הוא תמיד יחייך עלי
חיוך תמים שרע לי. הוא תמיד יהיה שם. טוב, כמעט תמיד.

"איך אני רוצה להיות במקומה של זאת", הרהרתי והסתכלתי בזוג. לא
נראה כאילו אכפת להם ממני, ואני בספק אם הם ראו שאני שם בכלל.


הרמתי את רגלי בחוסר חשק,  מתחילה לפסוע בהמשך הרחוב, עוצרת
ליד איזה פיצוציה לקנות עוד פאקט נובלס. אני אוהבת את השוטטות
הזאת בשעות הלילה המאוחרת. דווקא בשעות האלו אפשר למצוא ברחוב
כל כך הרבה חיים..
יש את הנרקומנים והזונות. תמצא אותם בכל פינה שניה, הומלסים
כאלה..
יש את הפריקים, היצורים. הם יחלפו לידך כמו רוח, תוך כדי
מילמול משהו לא מובן.
יש את חיות הלילה, אלה שיוצאים רק אחרי חצות, נמצאים במקום
אחד, ונדיר שתראו אותם לאור יום.
ויש את הזאבים הבודדים. אנשים מסכנים שנאבדו בנבכי החיים. פעם
בכמה זמן, הם יוצאים אל תוך העולם הלילי, מלאים במחשבות, אולי
עצובים במקצת, בכדאי לסדר לעצמם את אי הסדר ששורר בחייהם. אני
נמנית בניהם.

"נו... מה איתך?" שאל אותי מוכר הפיצוציה בעודו קוטע את
מחשבותי. "הכל טוב?" שאל בחיוך. אני מחבבת אותו, את האיש. הוא
בסדר. "הכל מעולה" השבתי מעלה חיוך על שפתי הסדוקות. "עוד
משהו?"
"הממ... כן. תביא לי מסטיק תות". אני אוהבת מסטיקים. זה כל כך
אינפנטילי שזה נפלא, לעשות בלונים עם הלשון ואז שהמסטיק ידבק
לך לכל מיני מקומות.  "ביי מותק" אמרתי בעוד שאני מדליקה עוד
סיגירה וממהרת מהפיצוציה לרחוב.

לפני ששמתי לב, מצאתי את עצמי ליד שנקין, במנהרות שמתחת
לכביש.
ישבתי שם מדליקה סיגריה, מסתכלת על חבורת פאנקיסטים מסוממים,
מסתכלת לתקרת המנהרה וקוראת את הכתובות, במין צמרמורת כזאת.

"בוקר טוב לכל אלה שלא היה להם לילה".


ואז הבנתי.