אישה חמודה וחביבה אמרה לי לא מזמן שאפשר לשלוט על חלומות,
שחלומות יכולים להיות מה שאתה רוצה שהם יהיו, עולם מושלם,
הבריאה שלך, או אפילו פתח לתוך המחשבות שלך ולתוך התת מודע
שלך. היא אמרה שכל מה שצריך לעשות זה פשוט לשבת במשך שבועיים
וכל בוקר לרשום את החלומות שלך מאותו לילה. בסופו של דבר אתה
תמצא את המכנה המשותף לחלומות שלך
ואז כשתיהיה בחלום ותראה את אותו מכנה משותף, תדע שאתה בחלום.
החלטתי להקשיב לאותה בחורה נחמדה, לשמוע לעצתה ולנסות, מה הכי
נורא שעלול לקרות?
אני לא אצליח???

אז ככה היה, במשך שבועיים רשמתי כל יום בבוקר את החלומות שהיו
לי, ובהחלט היו לי חלומות מוזרים.
חייזרים שחטפו אותי, משחק בייסבול שניצחתי בו, טיול בחלל
בספינה של חייזרים שחטפו אותי, בריכת שחייה שככל שהתקרבתי לקצה
הקירות התרחקו וכמעט הטביעה אותי ועוד כל מיני חלומות מוזרים.
אבל לכולם היה משהו משותף. בכל אחד ואחד מהחלומות האלה
התעוררתי בבית מלון מפואר ונסעתי ממקום למקום במכונית. אבל לא
סתם מכונית אלא בדודג' וייפר שחורה יפיפייה עם שני מושבים, גג
מתקפל, מנוע אימתני בעל 500 כ"ס ופס צהוב באמצע לכל אורכה.
בקיצור, מכונית החלומות שלי.

יום אחד הלכתי לישון כרגיל, וחלמתי שאני יוצא מבית מלון מפואר
ונכנס למכונית. מיד הבנתי שאני בחלום, אבל משהו לא הסתדר אז
התחלתי לחשוב מה לא הגיוני, ולא ממש הבנתי מה זה.
באותו יום ברגע שידעתי שזה חלום החלטתי להנות ממנו, אם כבר
מכונית החלומות אז עד הסוף. התחלתי לנסוע ולא היה אף אחד על
הכביש, אז האצתי ולאט לאט הגברתי את המהירות, ידעתי שכאן שום
דבר לא יקרה לי.
אחרי שעשיתי סיבוב ובדקתי את היכולות של המכונית הזאת החלטתי
לחזור הביתה. וכשהגעתי לחניה, פתאום הבנתי מה לא הסתדר לי
בחלום הזה. בכל אחד מהחלומות שלי עד עכשיו היה מחוץ לבניין שלי
שומר. הוא היה גמד או יותר נכון לקרוא לו איש קטן, וכל בוקר
לפני שנכנסתי למכונית אמרתי לו בוקר טוב וביקשתי ממנו שישמור
על המקום.
אז הלכתי לדלפק ושאלתי לשלומו, אמרו לי שהוא יצא, אבל הוא אמור
לחזור בכל רגע.
בדיוק באותו רגע נכנס מהדלת האחורית של הדלפק אותו שומר סף,
אותו גמד שלי שחיפשתי מהבוקר, אותו גמד שאני רואה כל בוקר.
אז התחלתי לדבר איתו ושאלתי אותו מה קרה לו, אם הכל בסדר, ולמה
הוא לא היה בתפקיד שלו היום?
הוא סיפר לי שהיה לו הרבה מה לסדר בעבודה השנייה שלו אז הוא
היה צריך לקחת חופש מהעבודה הזאת. שאלתי אותו איפה הוא עובד
בנוסף למלון הזה? אז הוא אמר לי שאם אני כבר משוחח איתו אז
כנראה שאני כבר יכול לגלות איפה הוא עובד.
בהתחלה לא ממש הבנתי על מה הוא מדבר, מה הוא רוצה ממני. אבל
הוא אמר לי שאין לי מה לדאוג והכל יתבהר בקרוב. הוא אמר לי
ללוות אותו. אז עקבתי אחריו. הרי ככה אני, סקרן מטבעי. הוא יצא
מהמלון, ואני אחריו. הוא התחיל ללכת לחניה, ואני אחריו. הוא
נכנס למכונית שלי, ואני עם פה פעור ומליון שאלות מתרוצצות בראש
יחד איתו.

התחלנו לנסוע ונסענו ונסענו ובסוף הוא עצר ליד בניין מוזר
למדי. בניין בלי חלונות רגילים אלא רק חלונות צוהר. בניין בן
שלוש קומות, מלבני עם דלת אחת. ולשם אנחנו נכנסנו.
בפנים היה רק חדר אחד, שהיה מחולק במעין פס בלתי נראה לשנים,
צד אחד היה לבן, והצד השני שחור, והכל היה מלא מלא תיקיות,
ספרים וקלסרים. ובאמצע עמד שולחן. אבל גם השולחן הזה לא היה
שולחן רגיל, הוא היה שולחן עץ בינוני, שבאמצעו היה מאין חלון.
התקרבתי לשולחן הזה, הבטתי דרכו ובפנים ראיתי רק את אותו חלון
עוד פעם ועוד פעם כמו בין שתי מראות מקבילות. בקטע הזה כבר לא
הייתי מסוגל, הייתי חייב לקבל תשובות לשאלות שלי. הסתובבתי
לעבר הגמד ופתחתי את פי וכבר הוא התחיל לדבר.
הוא אמר לי שהשם שלו זה "זורז" ושהוא שומר המחשבות. הוא המשיך
ואמר שאנחנו כרגע נמצאים במרכז התת מודע והזכרון שלי ושכל
הספרים והתיקיות הם כל המחשבות שחשבתי אי פעם, וכל האירועים
שקרו לי בחיים, וכל החלומות שחלמתי. הוא סיפר לי שבצד הלבן
נמצאים הסיוטים שלי, והמחשבות הרעות, ובצד השחור נמצאים
החלומות הטובים והאופטימיות. התפקיד שלו בעצם זה לשמור על הסדר
של הכל, לתייק כל דבר למקום שלו לפי מידת השימוש באותו דבר.
וכשצריך אז הוא לוקח את אחת המחשבות או הזכרונות, ומרענן אותם,
מעלה אותם שוב לאיזור המודע שלי ומזכיר לי שהם עדיין קיימים.
כשהוא סיים לדבר, גיליתי שאני טיילתי בין המדפים והקומות בזמן
שהוא דיבר, והתחלתי לחשוב מה אני עושה עם כל המידע החדש הזה.
והחלטתי שאם אני אדע לנצל אותו הוא יכול להיות מאוד שימושי.
שאלתי את זורז איך הכל עובד, אז הוא אמר לי שכל מה שאני רואה
ועושה בעצם, רואים דרך החלון שבשולחן במרכז החדר, ושהשולחן הוא
מאין מדפסת משוכללת ששומרת את הזיכרונות בתור תיקיות,  וכל פעם
שאני רוצה להעלות מחדש את אחד הזכרונות אני פשוט ניגש אליהם,
שולף אותם מהמדף וזורק אותם לתוך החלון הזה. שם כבר אפשר לראות
מחדש את הזיכרון, וכל מה שרואים שם, גם אני חש אותו. ואז שמתי
לב שכל התיקיות השחורות נמצאות בתוך ארונות עם דלת זכוכית
ומנעול מסודרות היטב. לעומתן כל התיקיות הלבנות יושבות על
המדפים בבלגן. שאלתי את זורז למה זה, אז הוא אמר שאת הזכרונות
הטובים הוא דואג לשמר, הוא דואג שהם יהיו מסודרים ושלא יקרה
להם כלום, ואת הזכרונות הרעים, הוא סתם מניח במקום הפנוי
הראשון שהוא מוצא, הוא אומר שאת הזכרונות הרעים הוא משחרר,
שכשאני ארצה יהיה פשוט להעלים אותם. משהו כאן נשמע יפה ונהדר,
אבל ממש לא הסתדר עם המציאות. הרי במציאות אנחנו שומרים את
הזכרונות הרעים והרבה יותר קל להיזכר בדברים הרעים שקרו מאשר
בדברים הטובים. אמרתי את זה לזורז, אז הוא אמר שזה נכון, רוב
האנשים פשוט לא מוכנים להשתחרר מדברים רעים שקרו להם, ולכן הם
נזכרים בהם בתדירות גבוהה, אבל את הזכרונות הטובים, רוצים
לשמור, לכן הם נמצאים בתוך ארונות מאחורי מנעול, אבל לכן גם
יותר קשה להזכר בהם.
אז שאלתי את זורז, מה עושים עם זיכרון רע שרוצים להעלים, והוא
ענה לי שליד השולחן יושבת מגרסת נייר, וברגע שרוצים להעלים
משהו פשוט גורסים אותו והוא נעלם.
חיפשתי את אותה מגרסה וראיתי שהיא מוחבאת מתחת לשולחן מלאה אבק
ונראית כאילו אף פעם לא השתמשו בה. שאלתי את זורז למה נראה
כאילו הוא אף פעם לא השתמש בה והוא ענה לי שזה בגלל שלמרות
שאפשר להיפטר מזכרונות, הם עדיין חלק מאיתנו, ולכן הוא מעדיף
לשמור אותם ולא להרוס את מי שאנחנו.

בשלב הזה הרגשתי שהספיק לי, רציתי כבר להתעורר, אז אמרתי לזורז
להתראות  ויצאתי משם. התיישבתי במכונית ופתאום זורז תופס לי את
היד. הוא אמר לי שעכשיו כשאני יודע איך להגיע לכאן, אני יכול
תמיד לבוא ולהעלות את הזכרונות שאני אבחר בהם מתי שאני ארצה.
חזרתי למלון לחדר ובדיוק התעוררתי.

מאז אותו יום אני יודע. אני יודע למה הרבה יותר קל להיזכר
בדברים הרעים ולמה הם הרבה יותר נגישים מהזכרונות הטובים. אני
יודע גם למה פתאום בלי שום אזהרה נזכרים בדברים שלא קשורים
לכלום, זה רק זורז, הגמד שלי, שעושה סדר במדפים ומזכיר לי...
מי אני.