השעה היתה קרובה לחצות כשיללת הסירנה הקפיצה אותי , מפקד מחלקת
כוננות , משנתי. הסרבל עלי, הנשק בידי ובמשך שניות ארוכות
חיפשתי בקדחתנות אחר הנעליים הגבוהות , ואין. נעלמו
כלא היו.
בלית ברירה רצתי בגרביים לטנק.
צוותי המחלקה היו בתאיהם ומנועי הכלים פעלו כשקיבלתי בקשר
הודעת ארגעה. מוטרד מתעלומת הנעליים ועדיין משחזר אם ישנתי
נעול בהן או לא, חלפתי על פני משרד הפלוגה שהיה חשוך באופן
מחשיד. פרצי צחוק חרישי שבקעו ממנו לא הותירו מקום לדמיון רב
והסגירו את מעללי קבוצת הסמלים לקצין הצעיר.
ובכן, סיננתי לעצמי, העניין דורש תגובה ראוייה.
בחלוף יומיים ,היה זה לקראת ערב ,עברתי ליד מגורון הותיקים
והבחנתי שדלתו פתוחה. הצצתי כבדרך אגב מבעד לחלון המרושת
וראיתי את החבורה עולזת על בירות ומצופים.
הגיעה השעה.
כשגבי לפתח המבנה כרעתי ברך ועשיתי עצמי שורך נעליים. מכיס
הדובון שלפתי במהירות אגד חזיזי פיצוץ כרוך בגומיה שבעזרת מצת
הבערתי את ראשו. בצעד אחד כבר הייתי על מדרגת המבנה, הטלתי את
החפץ הרושף ניצוצות לריצפת החדר, זינקתי לאחור תוך שאני טורק
עליהם את הדלת ואחזתי בכוח בידית הפתיחה. שניות ספורות ורעם
זכרוני יהדהד היטב במוחותיהם. אין לאן לברוח.
קולות ההתרוצצות של מוכי-עוועים המחפשים דרך מילוט מילאו את
גופי בתחושת הנאה שטנית. שמעתי אותם מטפסים על הקירות, העליתי
במוחי כיצד מתחפרים במיטות וחשתי בבהלת היד הנואשת הדוחקת שוב
ושוב בידית הדלת. ומרפה.
השניות נמתחו לרגעים ארוכים. בהדרגה נחלשו הרעשים שעלו מן החדר
והתחלפו ברחש מילמולים בלתי מובן שהתפוגג לאיטו עד שהשתרר שקט
מוזר.
לחצתי קלות על הידית ופתחתי את הדלת לרווחה.
ריח גופרית חריף מילא את חלל החדר. הסמלים עמדו ושתקו , אותות
ההלם ניכרות בפניהם. אחד מהם הרים מהריצפה את האגד המפוייח
והתבונן בתדהמה בשפופרות החלולות מהן רוקנתי מבעוד מועד
את אבק השריפה.
הדממה רעמה כשסבתי על עקביי ופניתי למישטח הפלוגה להכין את
הטנקים ללילה.
|