טיפסתי שוב על גדר האבנים הישנה.
אני זוכרת שפעם היא הייתה בגובה שלי ,ולעלות עליה דרש מאמץ רב,
אך כעת היא מגיעה לי עד המותניים.
התיישבתי על הגדר והסתכלתי על הילדים ששיחקו בכדורגל על הדשא
מעברה השני, איפה שפעם אני שיחקתי תופסת ומחבואים עם החברות.
נעמדתי על הגדר הצרה, והתחלתי ללכת. רגל אחר רגל, זרועות
מורמות לצדי הגוף בגובה הכתפיים, מאזנת את שיווי המשקל שלי.
כשהייתי קטנה הייתי מתאמנת כאן על תרגילי הבלט או מעמידה פנים
שאני מתעמלת מקצועית על הקורה באולימפיאדה וכלבי השכונה הם
בעצם קהל ענק של צופים המביט בי מכל רחבי האיצטדיון.
לרגע, ממש יכולתי לשמוע את קולה של אמא הקורא לי להיזהר ולא
ליפול למטה מהגדר.
כשהייתי קטנה כל כך פחדתי ליפול, והנפילה נראתה כל כך קשה
וכואבת, עד כשבאמת נפלתי יום אחד, ונקעתי את הרגל. כעת, המרחק
מהגדר הנמוכה לדשא הירוק נראה קצר מתמיד.
שקועה במחשבות ובזכרונות, הגעתי לסוף גדר האבנים. אחד הילדים
בעט בכדור וזה קפץ והגיע עד הגדר. קפצתי בניתור קל אל האדמה
ובעטתי בו חזרה אליהם.