"מהר! יותר מהר!"

אבל לאנשי משמר הגבול לא היה שום סיבה למהר. מטוסים ממריאים
ומטוסים נוחתים, אנשים באים ואנשים יוצאים, והשומרים בודקים
ובודקים. נתב"ג כמנהגו נוהג.

אליס ישבה במושב האחורי של המונית, מרוכזת בפקק הסבלני שזחל
דרך הכומתות הירוקות. למרות המזגן היא הזיעה, בעצבנות דביקה
שהכתימה את השמלה הלבנה שלבשה.

- "אני מאחרת..."

"כולם מאחרים, גיברת", רטן עליה הנהג. זו היתה הפעם הראשונה
במשך כל הנסיעה שהוא דיבר. עד עכשיו הוא הסתפק במבטים משונים
דרך המראה.

אבל, היא חשבה, שום דבר לא משונה במבטים שלו. להיפך, אם הוא לא
היה מביט, היה צריך להכניס אותו להסתכלות. כי מה יותר נורמלי
מלהביט בסקרנות על ההינומה הלבנה, על השמלה ההדורה, על כל
הסימנים שמצביעים בבירור שהיא, כן היא, היא זאת שעושה כרגע
משהו יוצא דופן. ובפעם הראשונה בנסיעה הארוכה היא חשבה על
בועז, על ההורים (הדודים) ועל שאר המוזמנים.

הנהג? הוא בסך הכל עובד כאן.

- "הוא יחכה לך, בטח יחכה לך. יפה כמוך".

היא חייכה. עכשיו זה כבר נהג מונית ישרא-לי ונורמלי לגמרי,
חוצפן מהסוג המוכר ביותר. ובכל זאת היא חייכה, לא יכולה לחמוק
מהמחמאה.

מוזר איך דברים קטנים הופכים את היום לבהיר יותר. ופתאום,
כאילו לענות על מחשבותיה, זז כל טור המכוניות קדימה, והבודקים
הירקרקים נראו פתאום הרבה יותר קרובים.

אליס אימצה את עצמה במושב האחורי, מכווצת עיניה כדי לקרוא את
הסימנים שעל זנבות המטוסים. איזו טיסה? היא חיפשה את האדום של
סוויסאייר, אבל לא מצאה.

"הנה את רואה גיברת, זזים". חייך לה החוצפן מהראי חיוך מוזהב.

היא הגניבה מבט למונה - וכמעט נחנקה. 320 שקל! ואיפה היא תשיג
כזה סכום. אין שום כיס בשמלת הכלה שלה, היא הזכירה לעצמה.
וחייכה שוב כשדמיינה איך החיוך הזהבהב שלו ימחק כשהיא תבשר לו.
אין לי כסף אין לי...

אולי היא תמשכן את השימלה?

לא, לא. היא תמצא אותו, והוא ישלם. רק שיזוזו כבר! שיזוזו!

הטור התקדם, והמונית חלפה על פני המג"בניקים חמורי הסבר.

"בורחת מהחתונה?" צעק אחריה אחד מהירקרקים, בחור מזוקן וכבד.
היא החסירה פעימה. איך הוא יודע?

אבל הוא כבר מאחוריה, וכבר היא קרובה לנמל התעופה, ורעש המראות
כבר ממלא את החלל, והיא נזכרה ברעש מטוסים אחר, הרבה יותר חזק,
הרבה יותר גדול, הרבה יותר כואב. הרבה יותר...

היה לה קר והיה לה רעש והיה לה כאב עצום באוזניים ששום מסטיק
לא ריפא. והיה לה דמעות בעיניים, שהתחילו לפני שבוע וכנראה אף
פעם לא יגמרו.

והיה לה לבד.

דיילת מנומסת הושיטה לה יד קרירה והובילה אותה בין המוני
ההמונים והושיבה אותה על אחד ממאות כיסאות הפלסטיק הכתומים.
האורות סיפרו לה שעכשיו בוקר, אבל גם השעון הגדול שעל היד שלה
(השעון של אמא, של אמא) וגם העיניים שלה ספרו לה שצריך להיות
זמן שינה. אז היא ישבה וחיכתה, מכורבלת בשמיכה דוקרת, והרגישה
את הקור נוגס לה באצבעות הרגליים. לבסוף היא נרדמה.

כנראה שעברו יותר מכמה דקות, כי כשהיא התעוררה כל הגוף שלה היה
חם ומזיע. מישהי עם שיער שחור ועיניים גדולות הביטה בה מקרוב
מאוד, ודיברה אליה בשפה לא מוכרת. אליס הביטה בה בשתי עיניה
הכחולות, ושאלה אותה מי היא.

האשה מייד עברה לאנגלית.

-"אוי, סליחה. שכחתי... אני רבקה. רבקה לוין".

לוין! זה נשמע מוכר. כי הרי היא עצמה היא אליס לוין, ורבקה,
רבקה לוין זו בטח דודה רבקה שאבא...

וכאן שוב פרצו הדמעות, והפה הקטן שלה התעוות נגד רצונה, והגרון
נחנק והעיניים העייפות צרבו וכאבו. ורבקה לוין, האשה שעד לפני
רגע היתה לה זרה לחלוטין, חיבקה אותה בחום ולחשה מילים מרגיעות
על אוזנה.

לאחר מספר דקות הן קמו מהכיסאות הכתומים, ויד ביד הלכו לכיוון
היציאה. אשה גדולה וילדה קטנה, לבדן בתוך טרמינל ענק והומה.

טרמינל שלא השתנה עד היום, ציינה לעצמה אליס בעוד המונית
מתקרבת אליו. היא עדיין זכרה את מחשבות הראשונות שלה בארץ: אבא
ואמא נהרגו בתאונת דרכים, ואני כאן עכשיו רחוקה מהבית. רחוקה
מהילדים, רחוקה מבית ספר - רחוקה מהכל בארץ שאני לא מכירה עם
אנשים שאני לא מכירה ועם דודה שאני מכירה בקושי.

היא ניסתה לשחזר איך חושבים באנגלית, וכמו תמיד הדבר העלה בה
כאב עמום וזיכרונות פרידה מאבא ואמא. למה היא לא זוכרת את היום
של התאונה? למה היא לא זוכרת את המילים האחרונות שאמרו לה אבא
ואמא, לפני שהלכו ולא חזרו יותר?

אף פעם לא זוכרים. הפרטים האלה נבלעים כמעט במרוץ הרגיל של
החיים, בתקתוק הבלתי פוסק קדימה, קדימה. הזמן מרפא את הכל,
אמרו לה, והיא הסתכלה כל יום בשעון של אמא, התרכזה, עצמה
עיניים וניסתה להתרפא מהכאב. אבל האמת היא שזה לא ממש היה הזמן
שריפא. האמת היא... האמת היא שזה היה אלמוג. רק אלמוג.

והיא הקפיצה את עיניה בתקוה קדימה, מצפה לראות אותו מולה, ממהר
למהר עם מזוודה גדולה - או, יותר טוב, מחכה לה על הספסל. יושב.
מחייך. צוחק.

אבל לא היה לפניה דבר חוץ מתערובת אנושית ענודה בפרחים ובלוני
הליום מתקתקים, עם כלבלבים שנובחים ואנשים אחרים שמתחבקים. לא
נורא. עוד רגע והיא בטרמינל, עוד רגע היא ואלמוג (אולי) יהיו
מחוברים יחד, כמו פעם, כמו פעם...

אחח... פעם. איך השמש זרחה בקיץ על הגב השזוף של אלמוג, ואיך
הוא היה גולש בין הגלים של חוף גורדון וצולל ומבהיל אותה כל
פעם בתקופות בלתי סבירות מתחת למים. ואז היא היתה נכנסת פנימה
לגלים ומשפריצה עליו עד עמקי נשמתה או עד שהוא התנפל עליה
והידק לה את הידיים לצדדים.

אלמוג, אחיה הגדול, מבוגר ממנה בשנתיים. לא האח האמיתי שלה
(אפילו לא הבן-דוד האמיתי, היא חשבה במרירות) אבל כן הגדול,
החזק, והמבין הכל. הוא שיחק כדורגל יותר טוב מכולם, וכשאף אחד
לא ראה, עמוק בבית, הוא גם שיחק איתה בבובות. הוא עזר לה ללמוד
עברית, ונגד כל הסיכויים (והרצון שלה) סילק לבדו את שרידי
המבטא הקליפורני שלה.

"לא טוב שירגישו שאת עולה חדשה", הוא היה חוזר ואומר ברצינות
תהומית. "צריך שיהיה שאף אחד לא יתבלבל".

והיא היתה חוזרת אחרי המבטא התל-אביבי שלו, מחקה את ההברות
החוזרות ונשנות, מתאמצת, מתאמצת, מתאמצת... ומצליחה.

"ומה עם השעון הזה?", הוא שאל אותה פעם. "את צריכה להחליף
אותו. הוא ישן".

"הוא של אמא", היא אמרה. ושניהם ידעו לאיזה אמא היא מתכוונת.
לאותה אמא שנשכחה בקליפורניה מתחת לקבר מטופח, ליד אבא שלעולם
לא יקרא לה יותר סיפורים באנגלית לפני השינה. אותו אבא שהיה
קרוב, די רחוק בעצם, של האמא החדשה שלה. כמו תמיד, אלמוג הבין,
ויותר לא שאל אותה לגבי השעון.

הוא היה חכם והוא היה חזק, והוא שמר עליה בבית הספר. וכשהיא
היתה בת 12 והוא היה בן 14, הם הלכו בחורף אל הים, והם - -

- "גיברת, הגענו".

הגענו? גוועלד, הגענו!

אליס לבשה את החיוך הכי מתוק שהיה לה בסטוק, ובקול הכי סוכרי
שהיא יכלה לגייס רכנה קדימה ו...

- "אני מאוד רוצה לבקש סליחה."

- "על מה?"

- "על זה שאין לי כסף לשלם לך כרגע".

- "אין לך כס-?"

- "א-אה".

- "אז אין לך כסף. למה עלית בכלל למונית?"

- "כי הייתי צריכה להגיע דחוף לשדה תעופה".

- "בעלך... החתן שלך מחכה לך כאן?"

- "לא. בועז מחכה לי בנחשונים".  (אבל אני מקווה שלא).

- "אבל אספתי אותך מנחשונים!"

- "נכון".

וכאן הנהג קימט את מצחו, ובפעם הראשונה הסתובב אחורה והביט בה
ישר, שלא דרך הראי. נכון, הוא זוכר עכשיו איך היא כמעט זינקה
לו למונית, מדדה בשמלת כלה לבנה, ומביטה כל הזמן לאחור. בפחד?

- "את ברחת מהחופה?"

- "כן". ודמעה יהלומית נצנצה במורד לחיה, נושרת אל הכתף החשופה
וממשיכה הלאה, להיספג בשמלה.

- "מישהו מחכה לך כאן?"

- "אני מקווה. אם הוא לא טס כבר." היא הביטה אל הטרמינל מעבר
לחומות הזכוכית של המונית. כל כך קרוב, וכל כך רחוק... אלמוג
יכול לעלות למטוס בכל רגע! היא ניסתה לצאת מהמונית - אבל הדלת
היתה נעולה.

והנהג שילב להילוך ונסע במהירות. אליס הביטה אחורה בהפתעה.

- "מה?! תעצור! "

אבל אלמוג לא עצר, וגם היא לא. ועל שפת הים הידיים שלהם נפגשו
ורעדו ביחד, שלו גדולות ושחומות, שלה רגישות ולבנות. והיא רטטה
אל תוך הסוודר הכחול שלו, והוא חיבק אותה חזק וככה הם הלכו על
הטיילת החדשה, נושמים את הים החורפי.
מאושרים.

הם הביטו זה לזו בעיניים, והעולם לא היה קייצי יותר מבאותו יום
חורף.

המונית התרחקה במהירות מהטרמינל, משאירה את אלמוג ואת הקיץ
הרחק מאחור.

"תעצור!", היא דרשה שוב מהנהג.

- "את חייבת לי כמעט מאתיים שקל! ואת יודעת מה? זה אפילו לא
הכסף. את שיקרת לי כשעלית על המונית, ועכשיו שנינו הולכים
למשטרה".

- "חכה רגע! יש לי מי שישלם לך!"

- "אם הוא עוד לא טס מהארץ, בטח. איך קוראים לו?"

- "אלמוג. אלמוג לוין... תעצור כבר! תעצור..."

הוא עצר בחריקה אלימה.

- "באיזה טיסה הוא אמור לטוס?"

- "סוויסאייר. סוויסאייר לבוסטון דרך ציריך".

"מה המספר?", נהג המונית הרים את מכשיר הטלפון הסלולרי שהיה לו
לידו.

- " לא יודעת".

הנהג הנהנן בשקט, חייג, והתחיל להקשיב. היא הביטה לאחור.
הטרמינל רחוק רחוק, רחוק מאוד.

רחוק כמעט כמו אלמוג באותו יום, שהוא חזר עם ה"זה" על הצוואר
שלו. ה"זה" האדום, המסגיר כל כך איפה הוא היה ומה הוא עשה.
ובמחשבה שניה - גם עם מי הוא עשה.

- "מה קרה, קיבלת כוויה"?

הוא הפציץ אותה במבט שלוח מעבר לסלט, אבל לא אמר כלום. גם אמא
ואבא (דודה רבקה ודוד אבי) הביטו בה, אבל המשיכו לאכול בשקט.

- "נפלת לאקווריום עם עלוקות?"

- "אליס, די".

- "מה די? אני בסך הכל דואגת לבריאות שלך. שלא תקבל מחלות, חס
וחלילה. ידוע שעלוקות מעב..."

"אליס", הפסיק אותה אבא (דוד אבי), "אליס זה מספיק".

היא הביטה באבא (דוד אבי) בהפתעה, כאילו סטר על לחייה.

- "מה אתה רוצה ממני? תראו אותו! אני לא מבינה איך אתם שותקים
לו -"

- "אליס, די!"

- " מה די?! הוא מזדיין בהפסקות ואתם צועקים עלי?!"

אלמוג קם מהשולחן בהפגנתיות, מפיל את הכסא. פניו היו אדומות.
בלי להביט באליס הוא רץ החוצה מן המטבח, נכנס לחדרו וטרק את
הדלת.

דממה.

- "אליס, לכי בבקשה לחדר שלך. ואל תצאי עד שנדבר איתך".

היא קמה מהשולחן, מרגישה כיצד רגליה רועדות ולחייה הבהירות
לוהטות. בדרך לחדר שלה היא עברה על פני דלתו הנעולה של אלמוג.

- "המטוס ממריא עוד... שלוש דקות".

- "קח אותי! קח אותי לשם! אני אשלם לך, אני נשבעת. הנה -" היא
הסירה את השעון מעל ידה, "הנה, קח את השעון שלי ערבון!"

הנהג הביט בשעון הישן בפיקפוק.

- "זה ערבון זה?  נו, טוב."

והמונית הפליגה בחזרה לטרמינל, אל דלתות הזכוכית הסגורות.

הדלת של אלמוג לא נפתחה יותר לנקישותיה. בחצי השנה שעברה עד
לגיוס שלו, הוא לא החליף איתה מילה. לא ראה, לא שמע, לא
התייחס. לנחמה, הוא יותר גם לא נשא 'מזכרות' על הצוואר, והיא
גם ידעה שהוא עזב את העלוקה.

כשאמא ואבא (דודה רבקה ודוד אבי) לא היו בבית, היא בכתה שעות
מאחורי הדלת הסגורה של אלמוג. הוא לא פתח אותה אפילו פעם אחת,
אבל היא ידעה, לפי העיניים שלו, שהוא בוכה גם כן.

פעם אחת שכזו, לאחר שהיא דפקה על דלתו בפראות שכמעט שברה אותה
(או את היד שלה, היא לא ידעה) הוא פתח את הדלת ודחף אותה כמעט
באלימות החוצה. היא נפלה לאחור ושרטה אותו ביד.

לרגע הם הביטו זה בזו בשינאה של ממש.

- "למה את עושה את זה?"

- "חתיכת חרא".

- "מה עשיתי לך רע? את אחותי! מה את רוצה ממני, תגידי!"

- "אתה מזיין עלוקות ושוכב עם כלבות".

- "תסתמי את הפה שלך, יה בת זונה!"

- "אתה בן זונה! ואני לא אחותך! אף פעם לא הייתי!!!"

הוא טרק שוב את הדלת. ואחרי רגע פתח אותה, ועבר על פניה
במהירות, לכיוון המקלחת. מהמקום שלה על ריצפת המסדרון, היא
ניסתה לבעוט בו, להפיל אותו. אבל הוא התעלם מרגליה הארוכות,
והמשיך למקלחת.

זרם המים נפתח. נפסק, ונפתח שוב.

ופתאום היא קמה ממקומה במהירות - והתפרצה אל האמבטיה. הפרצוף
המופתע שלו הגיח מאחורי וילון האמבטיה - סמוק ורטוב. אבל לפני
שהוא הספיק להגיב, היא כבר היתה בפנים - עירומה לחלוטין.

המים המשיכו לזרום, בצליל שוטף ויציב. אלמוג הביט בה בעיניים
רחבות, עדיין לא מאמין. וגם היא, רועדת מקור, הביטה בו - בחזה
הרחב שלו, בבטן החלקה - ולא האמינה. שקט.

שקט.

- "צאי החוצה", הוא אמר, כמעט בלחש.

- "קר לי". היא מילמלה. אבל לא עשתה שום סימן שהיא יוצאת.

לפתע, הם התחבקו. והוא לקח אותה שם, לקח אותה אליו, אליה,
אליהם, כפי שאף פעם לעולם לא יקחו אותה.

דלתות הטרמינל נפתחו והיא פרצה פנימה, בשמלת כלה אל הקולות
המהדהדים. אנשים הביטו בה בסקרנות אבל לא בסקרנות רבה מדי, שכן
מה היא כלה חומקנית לעומת פלוגת חסידי סאטמר, שהרעימו בריקוד
עגלגל לא רחוק ממנה.

כמה ישרא-לי, כמה ישרא-לי. עכשיו צריך לראות את לוח הטיסות.

היא ניגשה אל אחת מאותן טלוויזיות נתב"גיות שתמיד שוברות את
הצוואר כדי לראות בהן את הכתב המטושטש. שברה את הצוואר למעלה
וחיפשה סוויסאייר. "סוויאיירה להשקיף..." זימר לה מאיר אריאל
מאחורי המחשבות, והיא חייכה.

חיכתה בסבלנות לטיסות שיתחלפו על המסך, ושוב חזרה לאותו רגע
פניני באמבטיה, עם אלמוג ועם הנצח שלעולם לא יחזור לאחור, ועם
האושר שלעולם לא ייגמר, ועם החיוך שלעולם לא יימחק.

אלא שהוא כן נמחק. נמחק באכזריות, נמחק לחלוטין. נמחק עד זוב
דם ברגע שהם יצאו מהאמבטיה, צוחקים ומחובקים במגבות לבנות,
שלמים - סוף סוף שלמים - -

כשבמסדרון, עם שתי שקיות סופרמרקט ביד ופה נדהם בפרצוף, עמדה
אמא (דודה רבקה), דלת הכניסה נסגרת לאט לאט מאחוריה. ולאט לאט
עלתה יד ימינה של אמא (דודה רבקה) וכיסתה על הפה הפעור.
והעיניים הגדולות והשחורות שלה החווירו והפכו ענקיות. השקיות
שבידה נפלו על הרצפה ומתוכן יצאו המצרכים, ופחית שימורים של
תירס התגלגלה אליהם ונעצרה ליד אצבעות רגלו העירומות של
אלמוג.

שנכנס לחדר שלו בשתיקה, וסגר את הדלת מאחוריו בלי רעש.

שבוע לאחר מכן הוא התגייס ללבנון.

אלמוג, איפה אתה, אלמוג?

הנה עולה טיסת סוויסאייר על המסך, והנה היא ממריאה ממש ממש ממש
בכל רגע!
בצעדים רעבים, אליס נטשה את הטלוויזיה לטובת המדרגות העולות,
ורצה מספר שניות מטושטשות לפני שהבינה שהמדרגות נמצאות בכלל
בצד השני. אבל הנה הן, לפניה, ועוד רגע גם אלמוג יהיה איתה,
ונהג המונית יקבל את הכסף שלו (אני חייבת לתת לו טיפ ענק) והכל
יהיה בסדר. אולי.

- "כרטיסים, בבקשה".

יד חזקה בשרוול תכלת מגוהץ עצרה אותה, כמעט בכח. אלוהים ישמור
מפיגוע ופיצוץ, למה כל כך הרבה ביטחוניסטים יש בנמל התעופה
המזורגג של ישראל? היא הביטה בשומר המדרגות בעיניים כלות.

- "אבל אני לא עולה למטוס. אני צריכה לקרוא למישהו שלא
ימריא".

- "אז תקראי לו במערכת הכריזה. יש שם, ליד המודיעין".

- "אתה לא מבין, הטיסה שלו ממריאה בכל רגע. הוא כבר על
המטוס"!

- "אם ככה, אין מה לעשות".

- "תן לי להיכנס. אני אעלה על המטוס ואקח אותו. בבקשה?" היא
הוסיפה, שוב, בקול הכי סוכריון שלה. והוסיפה גם מבט מתחנן אל
תוך עיני הביטחוניסט המגוהץ, שלרגע נראה שאיבד את הביטחון
שלו.

- "או קיי... אין לך כרטיסים. תני לי את תעודת הזהות שלך."

- "תעודת זהות?  אין לי עלי".

כאילו הדליקה מתג שכיבה את כל החביבות של הביטחוניסט.

- "את לא יכולה להיכנס".

- "אני חייבת להיכנס!"

והיא התכופפה מתחת ליד המושטת וקיפצה למעלה במדרגות. מאחוריה
היו צעקות ומישהו קרע לה מעט את השימלה, אבל היא הנה כבר בדרך
למעלה, לממלכת הדיוטי-פרי הקסומה, שמאחוריה מחכה לה - -

איש ביטחון נוסף, מגוהץ כקודמו, הופיע בראש המדרגות.

עם אקדח ביד.

היא ישבה על המדרגה והתחילה לבכות מר מר, בדרך האיטית למעלה.

אבודה.

אבודה בבית שלא רצה אותה יותר, עם הורים (דודים) שלא סלחו לה
יותר, עם אלמוג שלא ראה אותה יותר. אלמוג שחזר הביתה פעם
בחודש, וגם אז העדיף להיות עם החברים מהפלוגה. אבודה עם בית
ספר שאיבד מגווני החיים, עם הפסקות שאיבדו מטעמם, עם חברות
שאיבדו מצחוקיהן.

אבודה לידיו של בועז.

והיא נאנחה בכבדות, נזכרת בלילה ההוא בו בועז, אדם זר במכונית
אדומה, אסף אותה מהרחוב, זרק בגועל את המזרק לתוך ביוב, למרות
כל הצעקות והמחאות שלה.

ואיך בועז חיבק אותה חזק, כדי שתפסיק לבכות, ונתן לה גג ואוכל
במשך שלושה ימים של רעידות ובחילות. לא, היא לא היתה כל כך
עמוק לתוך הקוק, אבל מספיק עמוק כדי להבין שאין משם חזרה.

בועז החזיר אותה משם, ואחרי שיכנועים גם החזיר אותה לבית הספר
ואפילו, לכמה חודשים, הביתה. בועז, שהיה סטודנט לתואר שני
בקרמינולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, חוצפן ועדין. מה הוא מצא
בה?

- "בהתחלה, שום דבר. סתם היית עוד ילדה שהזריקה סמים, ולא
יכולתי לראות את זה מול העיניים. אז לקחתי אותך".

- "חוצפה מצידך".

חוצפה חוצפה, אבל בזכות בועז היא יצאה מזה, יצאה מהכל. יצאה
מהבית ששנא אותה, יצאה מהזיכרונות.

יצאה מאלמוג.

החיים זרמו בקלילות לתוך הבגרויות ואל תוך הצבא. היא שמרה על
קשר פורמלי עם אמא ואבא (דודה רבקה ודוד אבי) ועל קשר פחות
פורמלי עם חלק מהחברות של פעם. אלמוג לא צלצל אפילו פעם אחת,
אבל היא ידעה בדיוק איפה הוא נמצא (אל תשאלו אותה איך) ומה הוא
עושה.

בסיפוק מר שמעה שהוא ניתק את הקשרים עם הבית. שהוא השתחרר לתוך
דירה שכורה (עם שותף מהפלוגה) ולאחר כמה חודשים יצא לחו"ל
ללימודי ביולוגיה ימית.

לאט-לאט, הידיעות על אלמוג פסקו מלהגיע. לאט-לאט, הזיכרונות
פסקו מלהשפיע. לאט-לאט, עבר חמש שנים, שבסיומם, היא מצאה את
עצמה ואת בועז בוחרים אולמות חתונה.

- "אני לא התחתנתי היום. הייתי אמורה, אבל לא. בבקשה, תשלחו
מישהו שיעצור את המטוס של סוויסאייר. תחקרו אותי כמה שצריך,
כמה שאתם רוצים - רק תעצרו את המטוס הזה".

- "מה כל כך חשוב לך על המטוס הזה?"

איש הביטחון המגוהץ נראה גדול ורשע בחדר הקטן. האקדח השחור שלו
בלט מתוך החגורה, האגרסיביות בלטה מתוך הפנים, אבל הנימוס -
הנימוס עוד היה שם במילים.

- "מישהו אחר נמצא עליו. מישהו שאני חייבת לראות. חייבת".

- "שבגללו ברחת מהחתונה הזו"?

- "אתה יודע מה - " היא הישירה אליו מבט בוכה ומחייך, ומנסה
לפתות - "אני ארשה לך לחפש עלי עוד פעם. טוב?"

ואיש הביטחון פרץ בצחוק רועם.

- "בואי".

הוא לקח אותה ביד והתחיל לרוץ איתה לכיוון השדה הפתוח. בדרך,
צועק מעל רעש המנועים, הוא צעק לה:

- "לא סיפרו לך שאני גיי?"

היא לא יכלה לא לצחוק. "זה הכי מהר שאתה יכול לרוץ?"

ברגע שסוגרים על אולם, כך היא גילתה, הזמן מתחיל לרוץ במהירות
לא חוקית. הזמנות. הכנות. מדידות. טעימות. סידורים. הדפסות.
טלפונים.

ואלמוג שהגיע לארץ.

הזמן עצר לרגע, כשדודה רבקה (אמא) סיפרה לה על זה: "כן, הוא
עומד לסיים את התואר. בהצטיינות. כן, הוא בא לחופשה קצרה לארץ.
לא השתנה בכלום, היית מאמינה? ותגידי, את מזמינה אותו
לחתונה?"

הזמן עצר לרגע.

- "הלו? אליס, את שומעת אותי? הלו? הסלקלום הזה, אי אפשר
איתו...
- "כן, רבקה. אני מזמינה אותו. תזמיני אותו בשמי, טוב?"

- "הנה המטוס"!

היא כמעט לא יכלה לנשום. שדה תעופה זה חתיכת דבר גדול,
קילומטרים על קילומטרים של אספלט שטוח, עם מטוסים ענקיים
שנוסעים לכל הכיוונים. ולך תמצא מטוס אחד עם זנב אדום, בין כל
האל-עלים והטי דבליו איים והאייר פראנסים - ובין עוד שלושה
סוויס איירים?

אבל איש הביטחון שהתנשף לידה, כנראה ידע בדיוק לאיזה מטוס
לפנות, והם רצו. ורצו.

והמטוס פתאום התחיל לנוע. להתרחק.

- "אלמוג!!!"  היא צעקה, מנסה להחריש את מנועי הסילון.

המטוס צבר תאוצה, לוקח מהם את המהירות, מפקיע את התקוה. אנשים
הולכים, ומטוסים טסים. ככה זה בטבע.

ואליס התחילה לקרטע קדימה, בפעם הראשונה מודעת לנעלי העקב שלה.
איש הביטחון הגיע אליה, ויחד הם התבוננו בבואינג הגדול עם הזנב
האדום מתנתק מישראל, במאמץ רב, ומרעים אל תוך השמיים.

היא ניסתה לדמיין את אלמוג יושב שם, ליד החלון, ורואה אשה במדי
כלה ואיש במדי ביטחון באמצע שדה גדול במדי נתב"ג.

לעזאזל, אפילו לבכות כבר לא היה לה כח.

ולא שהיא לא רצתה.

בבית של דודה רבקה ודוד אבי (אמא ואבא), בין פגישה למדידה, היא
היתה צריכה לקחת משהו - מי כבר זוכר מה -

ואלמוג היה שם, בסלון, כשהיא נכנסה פנימה. הוא קפץ על רגליו
והיא חנקה צעקה קטנה. הם הביטו זה בזו, סוערים במרכז העולם,
כאילו לא נפרדו לרגע.

אין אף אחד אחר בבית, אמרו לה חושים בלתי ידועים, אין אף אחד
בבית, ואני לבד עם אלמוג באמצע הסלון, ואוי איך שהוא נראה טוב,
ואוי ואבוי איך שהוא מסתכל בי, ואוי ויי-איזמיר-גשיין איך שהוא
מושיט לי יד ומדבר.

- "שלום, אליס".

- "שלום".

- "לונג טיים נו סי".

- "חשבתי שאנגלית זה רק העסק שלי, לא?"

- "כבר לא..."

וכאן היא חייכה והוא צחק והם התחבקו אחד לתוך השני.

לא כמו אחים. בכלל לא כמו אחים. ובטח לא כמו מישהי שמחר (מחר!)
עומדת להתחתן עם בועז (הו, בועז...).

ובאשמה דה ז'ה וואית משותפת, שניהם הביטו לכיוון דלת הכניסה
(שלא תיפתח, רק שלא תיפתח עכשיו) והפרידו בכוח בין הלשונות
המתפתלות שלהם והשפתיים המתמזגוות שלהם. הם צעדו צעד אחד
אחורה, הרחק מהביחד.

- "שמעתי שאת מתחתנת", הוא אמר בקול שקט.

- "כן... מחר. קיבלת הזמנה, כן?"

- "אמא. את מכירה איך שהיא דואגת להכל".

- "כן".

והם שוב הביטו לכיוון הכניסה.

- "טוב, אני צריכה..." היא שכחה מה היא צריכה. "אני צריכה
ללכת. נראה אותך?"

- "בטח".

- "אליס?"

הקול שלו עצר אותה רגע לפני ידית הדלת.

- "אליס, אני רוצה להגיד לך שאני מצטער. מצטער על הכל, אליס".


מהכיוון שלו, הוא ראה רק איך הגב שלה רוטט. היא עמדה, אבל לא
הסתובבה אליו.

- "אליס, אני - -"

- "אל תגיד את זה, אלמוג. שלא תעיז להגיד את זה עכשיו".

והיא עשתה את המעשה הקשה ביותר בחיים שלה. היא יצאה מהחדר.

ועכשיו היא היתה לבד, בחדר הרבה יותר גדול. באולם ענק עם קולות
מהדהדים וכיסאות כתומים שלא השתנו כבר עשרים שנה (או ככה זה
נדמה). רק קטנו. ואת השמיכה הדוקרת החליפה שימלת כלה דוקרת לא
פחות, ספוגה בזיעה ודמעות.

איש הביטחון השאיר אותה לבד, לאחר שניחם אותה באדיבות
אופיינית. הוא אפילו הציע להזמין לה מונית הביתה, והיא נזכרה
במונית שעוד מחכה לה (עם השעון שלי! השעון של אמא!).

היא נדה לו לשלילה, והודתה לו. הוא התרחק לאט מהמקום, והיא
נבלעה בשטף הטיסות והנחיתות, ההמראות וההודעות.

היה לה קר והיה לה לבד.

קר, לבד, ועומדת להתחתן. כל אותו יום היא חיכתה לטלפון מאלמוג.
כל אותה עמידה בפתח החתונה (שלום, מה שלומכם, כמה טוב לראות
אתכם, תודה) היא חיכתה למונית שתגיע עם אלמוג, שיבוא לראות
אותה, יבוא לסלוח לה.

יבוא ביום שאמור להיות המאושר ביותר בחייה.

ולא היה אלמוג ולא היתה שמחה. אבל היתה מונית, והיה נהג, והיתה
מעטפה. היא לקחה את המעטפה הצידה, ופתחה אותה ביד רועדת.

במעטפה היה סכום כסף מדהים - שאותו היא שמה בצד (איזו טעות...)
- ומכתב.

היא קראה את המכתב, וזו היתה הפעם האחרונה שראו אותה בחתונה
הזו. בין השיחים, בין העצים, היא יצאה לכיוון הכביש היחיד
שמוביל לנחשונים (למה הם בחרו דווקא שם, ימינה והצידה מסוף
העולם?).

נרדפת בשימלה לבנה. איילה פצועה בסבך.

היא זינקה אל המונית הראשונה שראתה בכביש המהיר.

- "לאן, גיברת?"

- "לשדה תעופה. מהר!"

- "אני מבין שלא מצאת אותו, גיברת".

היא הרימה את עיניה וראתה את נהג המונית עם חיוך הזהב, עומד
מעליה, והשעון הישן של האמא שלה מידלדל מבין אצבעותיו.

- "לא".

- "לא נורא, גיברת. הוא עוד יחזור".

- "אני לא חושבת".

הוא הרהר מספר דקות, פשוט יושב לידה, השעון מתנדנד מידו.

- "אז לאן עכשיו"?

- "לא יודעת. באמת לא יודעת".

- "את רוצה שאני אחזי - -"

- "לא, לא. אני לא חוזרת לשם".

שתיקה. אנשים ומזוודות, ילדים וצעקות. נתב"ג כמנהגו נוהג. מדי
פעם הביטו בה במבטים משונים, אבל לעיתים נדירות.

- "אני חייבת לך כסף".

- "לא, לא. לא נורא. זה על חשבוני."

- "אהה... אני חושב שהיא דווקא תשלם לך".

הקול החדש גרם לעיניים של אליס להתרחב מעבר למידות הפנים שלה.


אלמוג?

היא הביטה למעלה. והוא היה שם, בעניבה ובחליפה, מזוודה כחולה
לידו. מביט בה, מחייך.

- "אני לא מאמין שהגעת לכאן".

- "אלמוג?", היא שאלה בלחש, עדיין לא מאמינה.

- "הכרטיס טיסה... היה על בסיס מקום פנוי. ולא היה כזה."

והוא חיבק אותה, כפי שלא חיבקו אותה  מעולם.