"שב תאכל", היה הדבר הראשון שסבתא שלי אמרה אחרי שפתחה לי את
הדלת. היא הסתכלה עלי במבט נוזף ועמידה מוצקה, חוסמת את המעבר
לסלון ומשאירה לי מסלול ישיר אל המטבח. "איך שאתה נראה, כולך
עור ועצמות", היא נהמה והצביעה לכוון שולחן האוכל מצופה
הפורמייקה. "סבתא, אני לא רעב". "בטח שאתה רעב, כבר שתיים
בצהריים". היא לא הכירה את תחושת הרעב, הארוחות היו מתוזמנות
אצלה לפי השעון. באחת בצהריים היא היתה תמיד רעבה, בלי קשר
למצב הקיבה. "הכנתי לך קציצות", היא הוסיפה, "כמו שאתה אוהב".
"כבר אכלתי ב...", אמרתי, אבל היא קטעה אותי באלימות, "מה היא
הכינה לך?". היא מעולם לא קראה לאמא שלי בשמה, זה תמיד היה
"היא" או "איתה". "היא לא עושה לך אוכל בריא. הכל קנוי". היא
מלאה לי את הצלחת בחמש קציצות, תפוחי אדמה מבושלים וסלט. "היא.
היא, לא עשתה לי כלום סבתא. אני יודע לבשל בעצמי, לא צריך עזרה
משום אישה", אמרתי ודחפתי קציצה לפה. "חוכם, אין גבר שיודע
לבשל, תיקח סלט". הסלט התערבב לי בתפוחי האדמה ויצר בלילה
מלוחה, שטעימה רק אצל סבתא שלי. חייכתי. "אינגלה', היא אמרה
בידיש, ילד טוב, תאכל, תאכל, אתה חיוור".

אחרי האוכל התיישבתי על הספה הישנה ופרסתי את רגליי, מנסה
להחזיר לעצמי צלם אנוש. "אינגלה'", שמעתי קול מצידה השני של
הדירה, "בוא להנה רגע". דידיתי לחדר השינה. "תעזור לי להוריד
את המינק". "המינק" היה מושג קדוש. פעם בשנה, אחרי החגים,
הפרווה החמה היתה יורדת מהמדף העליון ומתאווררת כמה ימים בחוץ.
טיפסתי על שרפרף קטן והורדתי את המעיל העטוף בנילון. "אינגלה,
כבר סיפרתי לך את הסיפור של המינק?". שמעתי אותו כבר עשרים
פעמים, אבל כל כך היה חשוב לה לספר את זה שוב. "לא סבתא, לא
שמעתי". "היא חייכה. שב שב, היא נקשה על המיטה. כל אחד
במשפחתנו חייב לשמוע את הסיפור של המינק". היא מתחה את גופה
בחשיבות והחלה לספר. אמא שלי, רייזלה', עליה השלום, היתה האישה
הכי יפה בעיירה. היא היתה כל כך יפה, שכל מי שעמד מולה, לא
הצליח למצוא את המילים לדבר איתה. כל כך הרבה מחזרים התדפקו על
דלתה, כולם ניסו. העשירים קנו לה תכשיטים, האיכרים הביאו לה
מתוצרתם, הסוחרים באו עם בדים. אבל רייזלה' לא נענתה לחיזורים.
אמא שלה אמרה לה, "רייזלה, למה את לא מתחתנת, אישה צריכה לחיות
עם גבר. למה שלא תקבלי את ההצעה של מנדלביץ'". "אני לא צריכה
את השמן הזה", היא אמרה, "אבל רייזלה', הוא כל כך מבוסס, תראי
איזו טבעת יהלומים הוא קנה לך". "אני לא רוצה אותו, ואת
היהלומים שלו, ואת הפרצוף המלוקק שלו". "מה עם לוין? הוא כל כך
משכיל. למד בפוליטכני, ויש לו מקצוע מכובד". "הוא משעמם אותי
אמא, והוא רועד כמו ילד שהוא לידי". היה לה שיער בלונדיני
ארוך, עיניים שחורות גדולות ומלאות אור. היה זה אור מיוחד שלא
רואים מכל זוית. היה ניתן להבחין בו רק בהיישר המבט ובויתור על
המיקוד. רייזלה' לא התעניינה באף אחד, וחוסר העניין גבר ככל
שחיזרו אחריה יותר ויותר. הוריה כבר התייאשו והתרגלו לעובדה,
שבתם היפה תשאר רווקה זקנה ולא תעזוב את הבית. אבל ביום סופה
אחד, קר במיוחד, שאורות העיירה כבר כבו, הרוח הצפונית השתוללה
בחוץ, מנסה למשוך תשומת לב והשלג הכבד כיסה את האדמה ומחק זכר
לכל שביל ודרך, נשמעה דפיקה עזה על דלת הבית. רייזלה' התעוררה
בבהלה ורצה לבדוק מי זה מתדפק על דלתם בשעה כזו. היא פתחה את
הדלת וראתה בחור צעיר ותשוש, פניו כחולות וזקנו קפוא ובידו
מזוודת עור. "יהודים יקרים, עזרו לי, נקלעתי לסופה בדרכי"
"בוא, כנס מהר, שלא תקפא למוות". היא הושיב אותו במטבח, חלצה
מעליו את המעיל והנעליים, הגישה לו כוס תה ומים חמים להתרחץ.
ואז. אז, אינגלה', קרה הדבר המופלא מכל. הם הסתכלו אחד אל השני
בעיניים וידעו, שמצאו את אהבתם הגדולה, ושדבר לא יפרידם כעת.
"לא ידעתי שאת כל כך רומנטיקנית, סבתא", אמרתי לה. "נו", היא
גנחה, "תפסיק לדבר שטויות, תקשיב טוב, הסיפור עוד לא נגמר".
אחרי שבועיים הם התחתנו, ואיציק, זה היה שמו, נתן לה במתנה, את
מעיל המינק שהיה שייך לאימו שנפטרה, רכושו היחיד עלי אדמות.
"אינגלה', הם היו זוג יונים למופת, דוגמא לכל אדם. לא עזבו אחד
את השני עד יום מותה, עליה השלום". סבתא שלי תמיד סיימה
סיפורים בדרמטיות, כשידיה על חזה, ועיניה נוצצות.
"איזה סיפור יפה, סבתא", חייכתי, "את כישרון מלידה". "נו. אל
תגזים. שום דבר מיוחד". "ממה היא מתה, סבתא?". "נו, ממה היו
מתים? היא מתה ודי, מה זה משנה? מה איתך אינגלה'? תסתכל על
עצמך, בלי עין הרע בחור בריא ויפה, למה אתה לא מוצא לך בחורה
נחמדה?". סבתא שלי בחרה את התיאורים לפי הצורך הרגעי. לפני
האוכל, הייתי עור ועצמות חוור וחולה, ועכשיו בריא וחסון. "אני
לא צריך אף אחת, סבתא. אני מסתדר מצויין לבד". "כל גבר צריך
מישהי". "למה את לא מצאת מישהו אחרי שסבא מת?". "נו, חוכם, אני
כבר אישה זקנה". "היית בת שלושים ושמונה סבתא". "אתה חושב שלא
היו לי מחזרים. אוף, כמה שהיו לי. באו אלי עם פרחים ושוקולדות.
אבל מה אני צריכה את זה אינגלה'? בשביל מה לי לכבס לאיזה חניוק
את התחתונים?". היא השתמשה במילה תחתונים בכל פעם שרצה לזלזל
במישהו אחר. "תראה אותו, לא מסוגל ללבוש את התחתונים בצד
הנכון", היא אמרה פעם על בעל של איזו חברה. "טוב, אינגלה', אני
הולכת לישון צהריים".

הנחירות של סבתא מהקצה השני של המסדרון העירו אותי משנת
הצהריים על הספה בסלון. נעמדתי אפוף, מנסה להחזיר לגופי את
היכולת להתייצב. נכנסתי למטבח והעמדתי סיר עם מים על הגז. בצד
הכיריים עמד ריבוע קרמיקה מכוער, מלא בגפרורים שרופים. היא
היתה משתמשת בהם כדי להעביר את האש ממבער למבער. פתחתי את
הארון העליון להוציא את קופסת הסוכר, שכפית הפלסטיק היתה תקועה
בה כדרך קבע. כל המטבחים הפולניים אותו הדבר, חשבתי לעצמי.
אותם סירי אלומיניום שרוטים מרוב שפשוף, אותם מזלגות פח ישנים
על שיניהם הדקות, אותו סרוויס השמור רק לאורחים, בקבוק השמן
העטוף בניילון מתחת לכיור, מכשירי חשמל עטופים בבד פרחוני,
שמעולם לא הושמשו. נראה כאילו המטבחים האלה יוצרו עם כל
המוצרים כבר בפנים. בחשתי קפה באחת הכוסות הדקות ונגשתי לחדר
העבודה. המינק היה תלוי על מדף הספרים. מששתי אותו, מנסה לחוש
את פיסת ההיסטוריה התפורה בו שתי וערב. הפרווה היתה כל כך
עדינה, הרגשתי שהיא מלטפת אותי בחזרה, מעבירה בי צמרמורת בלתי
מוסברת. וכשהגעתי לחלקו התחתון, הרגשתי בליטה מוזרה,  כמו חור
שחור ברצף הקוסמי, תוקפת את אצבעות ידיי. הפכתי את המינק
וזיהיתי תפרים בבטנת הצמר הרכה. הוצאתי את האולר הקטן, שהיה לי
תמיד בכיס ופרמתי בעדינות את הכיס המאולתר. בתוך הכיס התפור
מצאתי מכתב מוצהב ומקופל, שהיה כתוב בו כך: "איציק יקר ליבי.
אינני מוצאת את המילים לתאר לך כמה ליבי כבד עלי בכותבי שורות
אלו. אתה היית לי בעל, שרק ניתן לחלום עליו. אוהב, מסור ומנחם.
אתה אב נפלא לארבעת ילדנו. דואג, שומר ומגונן. איציק שלי,
אינני יכולה לשמור זאת בלב יותר. ליבי נתון למישהו אחר. אינני
יכולה לשאת עוד באשמה והמחשבה שלא הצלחתי להיות לך אישה ואם
ראויה לילדנו. החלטתי לשים קץ לסבל המשתולל במוחי ולהפרד מחיי,
כל עוד ראשי צלול עלי. אני מקווה שביום מן הימים תבין ותסלח
לי. באהבה, רייזלה'". נזכרתי איך דפנה בקשה ממני לסלוח לה.
"אתה חייב להאמין לי", היא בכתה, "הייתי שיכורה והרגשתי כל כך
בודדה. אתה לא היית שם". "אז עכשיו אני אשם", אמרתי, "לא הייתי
שם, איזה פשע נוראי". "אתה לא מבין", היא המשיכה לבכות, "אני
מצטערת. כל כך מצטערת. בבקשה תסלח לי". לא הצלחתי, ניסיתי, אבל
ליבי לא נתן לי.

"אינגלה', מה קרה?", סבתא שאלה אותי. היא לבשה את כותונת הלילה
הורודה ורשת ירוקה כיסתה את שיערה, שומרת על הפריזורה. "שום
דבר סבתא". "מה אתה עושה פה?". "לא הצלחתי להרדם, אז באתי
לקרוא משהו". "מה יש לך שם ביד?", היא הסתכלה על הנייר המקופל.
"כלום". "תן לי את זה רגע". היא חטפה את הנייר מידי והתיישבה
על הספה הקטנה. "תביא לי את המשקפיים". היא הרכיבה אותם וקראה
את המכתב בעיון. בסוף היא קמטה את הנייר וקרעה אותו לגזרים.
היא הרימה את עינייה ואמרה לי. "בוא. בוא נעשה כוס תה". לא
דיברנו על המכתב אף מילה, ובערב, שחזרתי הביתה התקשרתי לדפנה
והזמנתי אותה לקפה. הסתכלנו אחד על השני כל הערב וכמעט לא
דיברנו, רק החזקנו ידיים. בחוץ היה קריר, ודפנה התכרבלה בין
זרועותיי. בלילה, אחרי שהזדיינו, אמרתי לה, "דפנה, שברת לי את
הלב", דפנה הסתכלה עלי בשתיקה, "אבל החיים קצרים מדי בשביל
לכעוס, אני סולח לך". הדמעות זלגו מעיננו והרטיבו את הכרית.

אחרי כמה ימים לקחתי את דפנה לסבתא שלי. "סבתא, תכירי, זאת
דפנה", אמרתי מיד אחרי שפתחה את הדלת. "אוי", סבתא ספקה את
ידייה ואמרה, "איזו מיידלע, תכנסו תכנסו, האוכל מתקרר". היא
העמיסה את הצלחות שלנו בתפוחי האדמה, הסלט והקציצות,  "תאכלו
תאכלו, כל כך רזים, קחו לחם". אחרי האוכל, סבתא לקחה את דפנה
ביד ואמרה לה, "בואי מיידלע, את חייבת לשמוע את הסיפור של
המינק, אתה כבר שמעת את זה אינגלה?". רציתי להתפוצץ, ולומר לה
שכן, כבר מליון פעם, ושאני יודע את האמת, וזה שהיא קרעה את
המכתב לא משנה את ההיסטוריה, ושרייזלה בכלל לא אהבה את איציק,
והמינק המטופש, הוא רק פיסת פרווה עתיקה, שבכלל לא מתאימה
לאקלים שלנו, ובכלל, מי לובש כאלה דברים היום. אבל העיניים שלה
כל כך נצצו, והיא החזיקה לדפנה את היד כל כך חזק, וידעתי,
ידעתי שזה כל כך חשוב לה. "לא סבתא, עוד לא שמעתי". "נו, אז
למה אתה מחכה, בו להנה, שב מהצד השני שלי". סבתא סיפרה את
הסיפור בדרמטיות האופיינית שלה, ואני חלמתי בהקיץ, על איציק,
מלביש את המינק על רייזלה', לובש את החליפה החומה, ושם מטפחת
מבצבצת בכיס הימני של המקטורן. הם הולכים יד ביד בגדת הנהר
שחוצה את העיירה שלהם, ואיציק אומר לה, "אהובתי, בואי נשכח מכל
מה שהיה, אני סולח לך".