סבא וסבתא מספרים לי על החיים באירופה של פעם, על מה היתה
אירופה ומה עשו שם משפחותיהם. החיים בלי יותר מדי מכשירים
חשמליים, בלי קיץ ישראלי, תחושת בית תמידי במקום שלא פקפקו אף
פעם בהיותו בית. הם מספרים על השואה ועל בית שננעל ולא היה
עוד, על חיים בארץ ששלטו בה הבריטים והיא לא בריטניה, על תחושת
כלא בחיפה עירי ועירם, על בית חדש ומוזר שדורש הסתגלות, על
מרכז הכרמל ללא בתים ורחובות. מה שבלתי נתפס בשבילי...

אבא ואמא שלי יספרו לילדי על החיים בתחילת המדינה, על טיולים
במקומות רחוקים -- בתחומי הארץ! -- ועל להכיר את חו"ל בגיל 20.
יספרו על טלפונים ציבוריים, על קטיף פירות מהעץ, על טלוויזיה
בשחור-לבן ועל מה שקיבוץ היה עד שנולדתי אני. הם יצטרכו לספר
על אנחת הרווחה שאחרי ששת הימים ועל ההתכווצות המפוחדת שאחרי
יום כיפור, על נסיונות לשלום. הם יספרו על התנועה ועל מרכז
הכרמל ללא רמזורים. מה שבלתי נתפס בשביל ילדי.

ומה אני אספר לנכדי? מה ייראה לו טבעי, מה הוא לא יוכל לתפוס?
האם אצטרך לספר לו על חיים במדינה יהודית? לספר לו על חיים
במדינה דמוקרטית? על חיים במקום שנקרא "מדינת ישראל"? על המקום
שעדין נקרא "מדינת ישראל" ושאיכשהו מצאתי את עצמי מחוצה לו? על
קריאת ספרים? על קריאת ספרים מנייר? על דבר שנקרא "טבע"? על
הצורך בהסתגלות כלשהי לתנאי מזג אוויר? אולי הוא לא יבין מה זה
טרור - ואולי הוא לא יבין מה זה מדינה שבוכה מפיגוע של 20
הרוגים. אולי הוא לא יבין מה זה כיבוש - ואולי דווקא יבין, אבל
לא יבין מה זאת חירות?
מה אני צריך לזכור בתור סיפורים מהתקופה העכשווית? את הנשיקה
הראשונה - כמאוחרת מדי או כמוקדמת מדי? את הטיסה הראשונה שלי
לחו"ל - או את מה שראיתי מחלון המטוס? את הצבע שבשידורי
הטלוויזיה או את הדו-מימד וחוסר הריח? את שנאת הזר או את הזר?
את מרכז הכרמל בלי מדרכות נעות ובלי תקרה תרמית, או את מרכז
הכרמל עם בתים? לא אדע.