יצאתי ממגרש הכדורסל, כולי מיוזע ונוטף. המאמן רץ אחרי, שם ידו
על כתפי ואמר בהתרגשות "ילד! עשית לנו את המשחק!" הוא לא שכח
ללחוש לי באוזן שיש לו דיבור איתי וביקש שאחכה במלתחה. האדמתי
בבת אחת. כשנכנסתי למלתחה באו החבר'ה וטפחו על שכמותיי באהדה.
הייתי 2 מטר של מקצועיות נטו. התקלחנו כולנו, ואדי עשן יצאו
מהמבנה כולו. לאט לאט החלו הבנים לצאת מהמלתחה,אני נשארתי. לי
הייתה שיחה עם המאמן. בעיניים כבויות, כשמגבת כרוכה סביב
מותניי עמדתי וחיכיתי לבן- דרור המאמן. הוא הגיח כעבור מספר
דקות. הוא חייך אליי, וסימן לי לשבת. התיישבתי. המבט בעיניו
השתנה לפתע. כמו תמיד. הוא התקרב אליי עד כי יכולתי  להריח את
הבל פיו. הוא ליטף את שערי ותפס את ידי בחוזקה. עם ידו השנייה
הסיר את המגבת ממותניי וזרק אותה לפינת חדר ההלבשה. קפאתי.
ישבתי על ספסל הפלסטיק הצהוב, מבלי יכולת לזוז, לדבר או לנשום.
דמעות זלגו מעיניי משבשות את ראותי. תחושת מחנק עלתה והציפה
אותי מאיימת להתפרץ בכל רגע. והוא כורך את ידו סביב איברי
הרופף, אחר הוא מושך אותי לרצפת החדר הקרה, אני שוכב כשפניי
לתקרה אך מבטי אינו מתמקד בכלום. אני לא חושב על מה שהוא עושה
אני רק חושב על הסוף. מתי זה יגמר כבר. אחרי שהגיע לסיפוק הוא
מתרומם מעליי, מנקה את עצמו בנייר טואלט מסמן לי להיות בשקט
כהרגלו ויוצא. אני שוכב עוד דקות ארוכות. אוסף כוחות מחודשים
כדי להרים את עצמי מהארץ. נכנס למקלחת רותחת בשנית, ולא יוצא
עד שכולי אדום מהמים הרותחים. אני לובש את בגדיי אורז את תיק
האימון המסריח ויוצא בדיוק כשנכנסת הקבוצה שעולה למשחק. אני
מעביר חצי מבט לא ממוקד מדיי לעבר המגרש ומספיק לראות את
בן-דרור מתמוגג מאושר כשהוא מדבר על יכולות המשחק של שחקניו.
תחושה חמוצה עולה בי ועל דרך האפר המובילה למתחם בית הספר אני
מתמוטט. מגרד  עצמי לאט ומקיא את נשמתי בצד הדרך.

כל אימון בוקר היה אותו סיוט בשבילי, אחרי כל אימון כזה הייתי
צריך לתפוס איזו יודניק"ית קטינה ולזיין אותה בשירותים כדי
להוכיח לעצמי שאני עדיין גבר. כן, אני עדיין אותו ליאור, "אליל
הבנות" "שחקן השנה" ו"חתיך בית הספר" אני עדיין הוא. בלילות
הייתי מתעורר כולי רטוב מזיעה קרה, מפוחד, כשריח חמוץ של שתן
עולה מהסדינים. הייתי מחליף את הסדינים וזורק את המלוכלכים
לפח. אמא אף פעם לא הבינה למה כל חודש היא מבלה ב"כיתן". מלבד
בעיות ההרטבה לא הראיתי שום סימנים מובהקים מדי שמשהו לא כשורה
אצלי. בנות היו שורצות אצלי כמו תמיד, הציונים היו בשמיים,
החברים לא הפסיקו לצלצל. ההורים לא חשדו בכלום. מהפחד שיגלו מה
שקורה הייתי דואג להישאר "נקי" מבעיות. לא לתת למה שמתרחש אחרי
האימונים לגעת בי. עד שיום אחד ישבתי עם חבר טוב במסעדה, אורי
שמו, זה היה מייד אחרי הבגרות בפיזיקה. הלכנו שנינו לאכול
צהריים. הוא פנה אליי בשאלה שזעזעה את כל חומות המגן שבניתי
סביבי. "תגיד," הוא אמר לי,
"מה העסק שלך ושל בן-דרור אחרי האימונים שאתה נשאר איתו ככה כל
סוף אימון?". האדמתי בלי יכולת שליטה. אני זוכר את עצמי נחנק
מהביס שלקחתי רגע קודם. משתעל קמעה, קם במהירות ורץ לשירותים.
חזרתי לשולחן רגוע אחרי ששטפתי פניי. "מה קרה לך?" אורי שאל
בחרדה. "כ...לום אכלתי מהר מדי". "אתה מתכוון לענות לי?" אורי
לא הרפה. אני לא יודע למה אבל כל מה שעניין אותי באותם רגעים
הוא האם רק אורי הבחין בכך או שכבר כל הקבוצה יודעת. נכנסתי
לסרטים שכולם כבר ודאי מרכלים מאחורי גבי ומפיצים שמועות.
דמעות זלגו מעיני ואורי שחש כי נגע בנקודה רגישה שם ידו על
כתפי, שלם את החשבון וליווה אותי החוצה. התיישבנו על ספסל ולא
היה לי האומץ לחשוף בפניו את שעובר עליי. תירצתי את שרשרת
האירועים בכך שזרקתי איזו בחורה, סיפרתי על רגשות אשמה וכהרגלי
נחלצתי מהתסבוכת. לאורי אמרתי שבן-דרור מביא לי חומר כל סוף
אימון על כדורסל מכללות. הא קנה את זה ובאיזה שהוא מקום קצת
הצטערתי שהיה כזה תמים. בליבי ידעתי שאני מוכן לחשיפה. העיקר
שכל הלכלוך הזה כבר ישטף. העיקר שבן-דרור ישלם. מיררתי בבכי
כמו תינוק מגודל עד שהגעתי הביתה. אמא חזרה מהמשרד מוקדם
בדיעבד למזלי. מייד כשראתה אותי בוכה, קמה ממקומה בבהלה.
"ליאור! מה קרה?" בעדינות ליטפה את ראשי והתיישבנו זה לצד זו
על הספה בסלון. אמא כבתה את מכשיר הטלויזיה שהיה דלוק והסבה את
מלוא תשומת הלב אליי. בקשה אחת הייתה לי אליה לפני שהנחתתי את
ה"מכה". שתתן לי לסיים לדבר ולא תגיב לפניי שאני עוצר את שטף
דיבורי. משום שידעתי שאם היא תגיב אני אפרוץ בבכי ולא אוכל
להמשיך בסיפור שכל כך רציתי שייצא לאור. מכיוון שמעבר לבושה
הגדולה שחשתי הייתה בי שנאה עצומה שהייתה גדולה מהכל גם מהבושה
ורציתי שייענש האדם החולה שגזל ממני חדוות חיים. וכך בעוד אמא
לצדי החלתי לספר. סיפרתי על האימונים הקשים שלאחריהם נכנסים
הבנים למלתחות ומתרחצים, בהתחלה עוד ניחן היה על פניי אמי
שאינה מקשרת אחד למשנהו ואינה מבינה על מה אני מדבר, אך ראיתי
על פניה שחשדה מתעורר בדיוק בשלב בו סיפרתי לה שאני, תמיד, בלי
יוצא מן הכלל הייתי האחרון לצאת מהמלתחה. אני סיפרתי איך
בן-דרור היה מבקש ממני מפורשות להיאר אחרי כל אימון, אני
סיפרתי איך כבר ידעתי לא להתלבש אחרי המקלחת עם החבר'ה לקבוצה,
איך ישבתי על הספסל הקר, מאובן ודבוק אליו וחכיתי לבן-דרור
שיבוא ויגמור ויילך. וסיפרתי איך שהוא היה מוריד ממני את המגבת
ונוגע באיבריי האינטימיים ואחר היה מאונן על גופי ומבצע בי
מעשיי סדום כאלה שראיתי רק בסרטים הכי גרועים ואיך היה מנקה את
עצמו בנייר טואלט מעוע ויוצא וצוחק עם חבריו למקצוע כאילו כלום
לא קרה. ואני הייתי נכנס למקלחת רותחת בניסיונות שווא לחטא
עצמי מזוועה ומהחותם של אותו איש ואיך הייתי מקיא מחוץ לאולם
באופן קבוע ומשתין במיטה. איך הייתי מחליף סדינים וזורק את
המלוכלכים לפח אני סיפרתי על הכל וחשתי הקלה עצומה. אמא בכתה.
חיבקה, ליטפה,בכתה, צעקה, נחרדה, סירבה להאמין, האמינה,תמכה.
היא רק לא הבינה. היא לא הבינה למה שמרתי בבטן. למה לא סיפרתי
מייד וכיצד בחור חזק כמוני נותן למאמן מבוגר ממני להשפיל אותי
ככה אמא לא אמרה לי את כל הדברים הללו, אבל אני יודע שחשבה
אותם. גם אני לא יודע את התשובות לשאלות אלו ואני מחפש אותן עד
היום וזה לא קל אבל הפסיכיאטרית שלי עוזרת לי ולפחות את
התשובות לחלקן אני כבר יודע. כמובן שאמא מייד הוציאה את האמת
לאור. הפרשה נחשפה לעיתונים אך למזלי שמי נותר בדוי. חבריי
לקבוצה כמובן עשו אחד ועוד אחד וידעו היטב שהילד "שהתעללו בו
מינית" הוא אני. אבל עשו עמי חסד וסתמו פיותיהם וכך נשאר הדבר
בין כותלי קבוצת הכדורסל שהתפרקה שבועות לאחר שיצא לאור המקרה.
בן-דרור נלקח לחקירה עוד באותו לילה, כיום הוא נרקב בכלא
ובוודאי עוד כמה שנים ישוחרר, כי אין מה לעשות אנחנו בכל זאת
במדינת ישראל. אשתו התגרשה ממנו, ילדתו שינתה את שם משפחתה
ואני ממשיך לאחל לו כל לילה לפני שינה שיסבול והרבה,גרוע ממוות
אני מאחל לו. הוריי והמשפחה תמכו בי לאורך כל הדרך בין אם
מדובר בעזרה פיזית או נפשית, סיימתי את התיכון עם תעודת
הצטיינות וציוני בגרות גבוהים מאוד. התגייסתי לצבא ליחידה
מובחרת ובעוד שנה ומספר חודשים אני עתיד להשתחרר. יש לי חברה
כבר קרוב לשנה. היא יודעת. הרבה אנשים יודעים. היום, גם אתם
יודעים. אני פונה אליכם תלמדי תיכון "בליץ" ואומר לכם או יותר
נכון מבקש מכם לפקוח עיניים. התעללות מינית יכולה לקרות גם
לגברים וגם לנשים כאחד והנה אני פה משמש לכם עדות חיה לכך.
עדות שהבריאה מכך. התעללות מינית היא לא בושה ומי סובל מכך
סובל שלא באשמתו. אם אתם יודעים משהו או חושדים במשהו אף פעם
אל תשמרו בבטן, זבל שלא מוציאים החוצה מצטבר, אתם יודעים, תהיו
בריאים ותודה לכם על ההקשבה והסבלנות.

-מחיאות כפיים רמות נשמעו באולם הספורט העירוני-