כשצעקתי אף אחד לא שמע, אף אחד לא רצה לשמוע.
כשצעקתי הצעקה נחנקה בגרון, נבלעה בזוועה, נשכחה עד מהרה.
כשצעקתי לא היו שם אף אחד לעזור, אף אחד לדעת, אף אחד לשמור.
כשצעקתי זה היה בגללי, כי לא יכולתי יותר, כי נמאס לי לדבר.

ניסיתי להגיד מיליון פעם, אנחנו הורסים את העולם.
ניסיתי לספר שכולם ידעו, כולם ישמעו, כולם התעלמו.
ניסיתי חזק אבל לא הצלחתי לגרום לכם להבין, כסף קנה לכם דרך
חיים.
ניסיתי לגרום לכם לראות אך עינכים עיוורות, מסוממות, שיכורות.

הייתם בוגדנים, רודפי בצע וגאוותנים.
הייתם שומעים ומתעלמים, רואים ושוכחים, רוצים לעזור אבל
עצלנים.
הייתם לוקחים, רוצים, לעצמבם הכל מרשים, טיפשים.
הייתם כל כך חלשים, אתם עדיין אנשים מטופשים.

צרחתי מכל גרוני, להוציא ממני את הגועל והחלחלה והקושי.
צרחתי את נשמתי לשמיים, אל המים, אל האדם ומה שביניים.
צרחתי עד כלות כוחי, עד אובדן קולי, עד שחיקת נשמתי.
צרחתי לכם לשמוע, לא להתעלם לא להחליק לא להשתגע.

תראו עוד יבואו ימים אחרים, יבואו ימים שיהיה יותר מוות
מחיים.
תראו שעוד יקרה אסון ידי אדם, אפוקליפסה עכשיו, שפיכות הדם.
תראו עוד תאמינו שחיים הם מתנה יקרה, יותר יקרה מיהלומים.
תראו עוד יום ידע, אני צרחתי, צעקתי שאגתי אבל רק אני הקשבתי.