את זוכרת איך הכל התחיל?
זוכרת שאמרת שאת אוהבת?
אני זוכר הכל, אני מנסה לשכוח, אבל לא מצליח להוציא אותך
מהראש, מנסה להעסיק את עצמי, אבל הרגעים חוזרים בחלומות, בזמן
שאני נוהג, בזמן שאני עובד, את תמיד שם איתי.

אמרת לי, תזכור כמה שאני אוהבת אותך, קיללת אותי.

ועכשיו אני חושב עלייך איתו, ואני חסר מנוחה, רועד.

נפרדת ממני, וישר הלכת אליו, שכבת איתו, ככה הוכחת לי כמה שאת
אוהבת אותי, ככה הוכחת לי ששום דבר בעצם לא היה נכון.

שיקרת לי, בגדת בי ועדיין, אינני מסוגל לשכוח, אינני מסוגל
להפסיק לאהוב.

רציתי שתדעי כמה זה כואב, רציתי שתדעי כמה פגעת, שתדעי מה זה
עשה ומה זה עושה לי.

רציתי שתחווי את הכאב הזה שגרמת לי, שתרגישי אותי כשאני בתוך
מישהי אחרת, רציתי, ניסיתי.

הדמעות האלה, את גנבת אותן.
את התמימות הנהדרת שלי, את שדדת אותה ממני!
איך יכולת פשוט לקחת ילד תמים ולרצוח אותו?
את לא רצחת במו ידייך, אבל את כן רצחת אותו.

לא הרגשת את כאב השקרים, לא הרגשת את כאב הבגידה, לא הרגשת את
הכאב שברצח התמימות והנשמה. אולי יום אחד, לפעמים אני חושב
שהייתי רוצה שתדעי מה עשית, ולפעמים אני לא רוצה שתדעי, כדי
שלא תהפכי למה שהפכת אותי.

אבל עכשיו, עכשיו אני רוצה לקלל אותך בחזרה, אני רוצה שכשאת
איתו, כשהוא בתוכך, אני רוצה שלרגע אחד תחווי בדיוק מה שאני
חווה, שלרגע אחד, פתאום תרגישי את הסכין הזו חותכת את ידך, אני
רוצה שעכשיו תרגישי את הסכין הזו שחותכת אותי.