הם היו חבורה כזו, מסריחה.
תמיד נראו רע, דיברו מלוכלך ועשו את הדברים הכי נוראיים לכל מי
שבמקרה , נפל להם לידיים.
חארות, חארות אמיתיים, שלא התביישו להתגאות בעובדה, שהם מעוררי
חלחלה ידועים לשימצה, מען קליקה סגורה של חבורת מניאקים
שלא רואים ממטר.

ואני, אני הכרתי אותם טוב, עוד מלפני שהסטטוס דבק בהם, עוד
כשהיו חארות קטנים בבית הספר היסודי.
אז, אף אחד לא ממש קרא לתופעה בשמה, אז כולנו היינו קטנים
מידי, לא מעוצבים וחסרי כל הבנה הומנית.
אז היינו חברים any way. אז הבנים כולם הציקו לבנות, והבנים
כולם הציקו לבנים, הסדר היה כזה שאלימות והסתלבתיות על אמא שלך
בהפסקה , היוו חלק בילתי נפרד מהשיגרה היום יומית.

כשגדלנו הם נשארו שם, במחששה בבית הספר, על הברזלים בפיצריה
המרכזית, עם אותן הפוזות, אותן פנים זבות חוטם, אותו מבט
אינפנטילי ורשעי בעניים,אותן בדיחות, אותן ידיים שחילקו כאפות
לכל עבר מהר מידי, בקיצור חבורת חראות מגודלת שנתקעה אי שם
בשנות השמונים האפלות.

אביעד המנהיג הבלתי מעורער של החבורה גר עד לפני שנתיים ממש
לידי, אמא שלו  היא אישה שמנה וגמלונית שכל מה שהעסיק אותה רב
שעות היום היה הצצות בלתי פוסקות אל תוך דירות השכנים ורכלנות
חסרת שליטה שלא ידעה מנוח. אבא שלו עבד בבנק, פקיד או משהו,
הוא היה מגיע בערב עם התיק השחור שלו ומשקפי השמש הישנות.

פעם כשהוריו של אביעד חזרו מחו"ל הם הביאו הביתה אבונפחה
מפוחלצת, השמנה מצאה את הקישוט אריסטוקרטי ותלתה את החיה על
קיר הסלון המשפחתי. במדורת ל"ג בעומר השכיל אביעד להביא עמו את
חיית המחמד המפוחלצת למדורה ולהוריד לכל הבנות את הלב
לתחתונים, כשפרצופה המנופח של החיה הגיח לו לפתע out of
nowhere,ממש ממש אל מול עינינו.

חארות, חבורה של קקות.
כאלה שנהנים מלראות בנות בוכות, ועוד יותר נהנים לראות בנים
עוצרים בכל הכח את הדמעות מלרסק כל פינת אגו שנותרה בכפם.
כאלה שמדברים כל היום על זיינים וכוסים ומנושים ומנועים, אבל
אף לא מסתובבים באמת עם בנות.
כאלה שכל היום מעשנים סיגריות וגראס וחשיש ודראם ונובלס, אבל
אף פעם לא לוקחים לריאות.
כאלה שלא לומדים ולא מגיעים לשעורים ולא מתכוננים למבחנים, אבל
איכשהו תמיד מוציאים 80 "ככה במקרה".
כאלה שבלילה לפני השינה אפשר לשמוע את האבות פקידי הבנק שלהם
ואת נשותיהם השמנות רבים בקולי קולות וככה מרחוק מאחורי קירות
דקיקים לשמוע את המלך שלהם בוכה בין השמיכות.
ולרגע קצרצר אתה ממש קרוב לרחם עליו על אביעד, לחשוב מאיפה
ולמה , אך מהר מאד אתה נזכר בהם:
חבורה של חארות-



אני לא אתפלא אם איפשהו במגירות אצלהם ישנן תעודות שעליהם כתוב
באותיות זהב  "ילד קקה".