אדון אלמוות החזיק בפיצוציה מרכז תל אביבית. הפיצוציה של אדון
אלמוות שיגשגה ביותר, אנשים התענגו לשלם מחירים מופקעים עבור
100 גרם קבוקים עבשים, ומניות הפיצוציה נסחרו בוול-סטריט
בסכומים בומבסטיים. אלמוות, גבר בשנות החמישים לחייו שנהג לטפח
כרס מרופדת, זכה להערצה מטורפת מהציבור הרחב. למרות זאת, האדון
היה רק סמל-מין שברירי. אפילו שמו של האדון אלמוות לא הלם
אותו, מכיוון שסבל מאלרגיות קטלניות לאבק, גרעינים, שמעון
פרנס, חושך, אור, שפנים מצוננים, מזון מטוסים, תחתוני סבתא,
ראסטות, ושאר ירוקת. מכיוון שהסכנות ארבו לו מכל פינה, הבן של
אלמוות ידע שסופו של אביו קרב וחלם כבר על היום בו הוא ישתלט
על ראשות פיצוציית-הזהב.

ערב חשוך אחד, הגיע אל בית העסק שמעון פרנס מעוטר בראסטות
ג'ינג'יות. אדון אלמוות המבועת צעק "אהה!", אך הוא עשה זאת
בעקבות כתבת-תחקיר בעיתון ולא מפאת האורח הבלתי רצוי, מהסיבה
הפשוטה שהאדון כרע וקרא באותו רגע בשירותי החנות ולא יכל
להבחין בטברניסט הזדוני. כשעתיים מאוחר יותר נקבע מותו של אדון
אלמוות. לא אלרגיה קטלנית ולא אבטיח, אלא מקרה קלאסי של התקף
ציפורן-חודרנית. האדון אלמוות - איש אהוד ובעל 13.7 נשמות אותן
רכש בשוק הכרמל - מת. מסתבר שאף אדם אינו חסין מכוחות הטבע.

הבן של אלמוות היה מכוער להפליא. היו לו דיבלולים-שמנוניים
באיזור שלושת סנטריו, אוזניים כאוזני-המן, עין מנירוסטה,
שיניים במצב ריקבון מתקדם, גיבנת/דבשת-גמל רכובה על גבו,
שיערות על הלשון, ראש משולש, וזנב. מכיוון שאביו לא רצה להפחיד
את הלקוחות, הבן של אלמוות ישב נעול במשך שנים בחדר האחורי של
הפיצוציה וקילף בוטנים. ישב ליד השירותים, קילף בוטנים ובכה.
קילף בוטנים וחיכה, קילף בוטנים וחיטט באוזן אשר הנפיקה על
אצבעו העקומה כתם שחור בטעם פרג. יום אחד, ארגון טרור מפורסם
שלח לבן של אלמוות חבילת בוטנים ממולכדים. הבן של אלמוות מאוד
התרגש, מפני שקיבל דואר רק לעיתים נדירות, ובדרך כלל רק מכתבי
נאצה. הבוטנים התפוצצו לו בידיים אחד אחרי השני, והוא נורא
השתעשע. הבן של אלמוות לא התכוון למות בזמן הקרוב, או אי פעם.


עוד לפני שהאמבולנס הגיע לבחון את הגופה של אדון הפיצוציה, הבן
של אלמוות ביקר בשירותים אשר היו גם זירת-המוות. מפאת היותו
בחור מזעזע וזוועתי, הבן של אלמוות בחר להציץ אל תוך האסלה.
מסתבר שה"מאסטר", כך הורגל הבן לקרוא לאביו, חירבן את נשמתו
אשר צפה לה על המי-האסלה המעופשים. הבן של אלמוות מיהר להוריד
את המים ושילח את נשמת אביו אל תעלות הביוב האינסופיות. הבן של
אלמוות פצח בסדרת ריקודי-עם מאושרים על רקע המנגינה שהפיק
מיכל-הניאגרה. הוא ידע, שיומו הגדול הגיע. הוא הולך לרשת את
פיצוציית הענק!

עיתוני הבוקר הכריזו בכותרות ענק: "המלך מת - יחי המלך החדש!".
אדון אלמוות המנוח נקבר בהר הזיתים. יום אבל לאומי הוכרז ודגל
המדינה הורד לחצי התורן. ראש הממשלה מירר בבכי בהלוויה, ורבבות
הגרופיות של אלמוות ז"ל פתחו בצום. רק הבן של אלמוות לא היה
נוכח בהלוויה ההמונית. מהרגע שבו קיבל את ברכת הרבנות הראשית
ומועצת הקרמבו, מבחינתו החל עידן חדש.

שנים חלפו, בוטנים קולפו, ואלמוות ג'וניור נהיה איש עשיר
ומפורסם. מכיוון שכבר השיג כל מה שיכל להשיג באמצעות כספו
הבלתי-נגמר, החל הבן של אלמוות לחפש דווקא את ההנאות הקטנות
שבחיים. יום אחד ניגש הבחור לשירותי-החנות וביקש לבצע ניסוי.
הוא חשב לתומו "אם מורידים את ידית הניאגרה - כל המים יורדים
גם הם. מה יקרה אם ארים את הידית?". הבן של אלמוות החליט
להתגרות בגורל, לשנות את חוקי הטבע, ולהרים את הידית האימתנית.
הוא התאמץ, הזיע והרגיש כאילו הוא מנסה להוציא את האקסקליבר
מהסלע. לאחר מאמץ רב, הידית קפצה והתרוממה מעלה! רעש מרטיט
לבבות יצא מהניאגרה המצחינה, בעוד שמים רבים זרמו מצינורות
הביוב אל תוך כס-המלכות של החנות! המים החומים החלו להציף את
החדר האחורי. הבן של אלמוות נבהל, הוריד את מכסה האסלה והתיישב
עליו. הוא ניסה נואשות לחסום את גל המים המאיים להחריב את מלאי
הגרעינים שבחזית הפיצוציה. בעודו יושב על מכסה הפלסטיק ומתפקד
כסכר-אנושי, נדהם הבן של אלמוות לראות דמות מטושטשת מרחפת
מולו. "אבא?", הוא מלמל, "זה אתה?". רוחו של אביו, אשר עלתה
בחזרה מן הביוב יחד עם כל המים, נעצה מבט בעיני בנה. מוזיקה
רגשנית החלה להתנגן ברקע. הבן של אלמוות פרץ בבכי כאשר אביו
השקוף-למחצה פצה את פיו ואמר: "יא מכוער! תראה מה עשית!". "אבל
אבא, הו אבא, אני..." ניסה הבן המעוות של אלמוות להתגונן ללא
הצלחה. האדון הגיב בתנועת ביטול והשיב "אני אבא שלך, ומגיע לך
עונש! חבר'ה, בואו!".

אדון אלמוות לא היה שוכן הביוב היחידי אשר עלה מתעלות-הפיכסה.
צבי הנינג'ה בכבודם ובעצמם הופיעו לפתע מול הבן של אלמוות.
ספלינטר האגדי החל לבצע בו את זממו, כאשר הצבים הצביעו על
הבחור המסכן וצחקקו בקול. הבן של אלמוות כל כך רצה למות באותו
הרגע, אבל פשוט לא יכל. הוא כל כך רצה אבא אחר. רצה להיות הבן
של ניסים, או אפילו הבן של ג'חמיל. אבל הוא נדפק. הוא היה בן
אלמוות.