אני יושבת כאן, בתוך הקופסא שלי, ואני רואה את כל העולם בחוץ.
את הדשא, הפרחים, העננים והשמש.
ובלילה, בלילה אני ממש מתחת לכוכבים. שחור מוחלט סביבי,
ונקודות לבנות, בוהקות וזוהרות, מעלי. אני מכירה את רוב מערכות
הכוכבים. קראתי עליהן פעם. את אלה שאני לא מכירה א לא זוכרת,
אני ממציאה להן שמות. שמות וסיפורים, כאילו באמת היו חלק
ממערכת כוכבים אמיתית.
לפעמים בימים, אני רואה פרפרים בשלל צבעים, ואני כ כך רוצה
להיות שם ולהסתובב איתם על הדשא. לא כי אני אוהבת פרפרים מספיק
כדי לגעת בהם, אבל החופש הזה. אז אני מתקרבת אליהם כמה שאני
יכולה, עד שאפי נתקע בקיר הזכוכית של הקופסא הענקית שלי.
מהצד השני של הקופסא ישנו מדבר. מדבר יפהפה. מלא סלעים והרים
והמון חול במיליוני גוונים. מצאתי כבר שמונה גוונים שונים של
חום בחול שעל הקרקע. בקרוב אני אתחיל לספור גם את הגוונים של
ההרים. ובכל סלע כבר מצאתי פנים. הפנים היחידים שאני זוכה
לראות. הרבה זמן לא ראיתי אנשים. אני בקושי זוכרת איך מתנהגים
בחברתם.
בצד השלישי ישנו דגם של עיר. הרחובות נושים, אבל אני יודעת
שהחנויות הומות אדם. ועכשיו, ברגע זה, ילד נכנס לחנות ממתקים
קטנה, כדי לקנות שוקולד לאמא שלו לכבוד יום הולדתה. שתי חנויות
משם, בהמשך הרחוב, אחות הקטנה בשנה קונה זר פרחים ריחני לאמם
מאותה סיבה.
אני לא רואה אותם, אבל אני יודעת שהם שם.
מנגד לקיר הזה של הקופסא ישנם מספר בתי עץ, במה שנראה כמו כפר.
כפר שליו שלדייריו אין דאגות בראש, ומחר יחגגו כולם את הולדת
הבן הראשון של מילי, בת בעל המאפייה שכולם מכירים ואוהבים.
ואז, אני רואה את זה. שלט שמכוון ליציאה. ואני יודעת שהשלט הזה
מיועד לי. הוא מספר לי איפה נמצאת היציאה מקופסת הזכוכית הזו
שבה אני יושבת.
אני רצה אל הקיר ונצמדת ככל יכולתי, אבל לא מסוגלת לראות מעבר
לשלט המצביע 'ישר' ליציאה. אני יודעת לאן אני צריכה להגיע, אבל
הדרך אינה נראית לעין.
אני מתיישבת בתסכול במרכז הקופסא ומסתכל מעלה אל השמש.
התעוררתי. זה היה חלום. אין שום שלט יציאה שאחריו אני צריכה
לעקוב. זה היה רק חלום. חלום טוב.
כי עכשיו כשעיניי פקוחות אני נזכרת שאני לא בתוך קופסת זכוכית
ממנה אין יציאה.
אני בתוך קופסת פלדה ממנה אפילו את כיוון היציאה איני מסוגלת
לראות.