אילו הייתי ציפור שיר, הייתי ממריאה עם-שחר, מגיעה עד לבניני
הממשלה ומביעה את דעתי על כל שר ושר בנפרד; בהשקעה. באמצע
היום, הייתי עושה הפסקה, מנקרת פירורי לחם בכיכר, מברכת את
מאהל הנשים החד-הוריות, את הרעבים, עוברת בבתי האבות, נוחתת על
אצבעה של קשישה חביבה בלא שיניים וממשיכה הלאה.
במהלך היום, הייתי אוספת זרדים ועלים ומחפשת ענף אסטרטגי
להשקיף ממנו אל בנין השרים. אחר הצהריים, הייתי מספיקה עוד
לעבור בסניפי הבנקים ובמוסד לביטוח לאומי כדי לנפנף בכנפיים
שלי חזק ככל שאפשר ולהניח להם להרגיש רדופים ולגרום להם לחשב
שוב ושוב את כדאיותם בנטילת חלק כעובדי מדינה, כברגים קטנים,
בלתי מודעים לעצמם - או, לחילופין, אך ורק לעצמם - ומגורזים
במערכת הדיקנסית המכוערת.
בסופו של יום מפרך, הייתי מותחת כנפיים, מנערת זנב ומצחצחת
מקור על קירו של שר האוצר, כדי שיידע שצרות יש גם לעשירים
ושקירות לבנים מושלמים לא יהיו לו לעולם אם זה תלוי בי.
ובערב, לפני השינה, הייתי מזמרת בכל כוחי שיר יפה ונוגע-לב
שימס את לב הקרח של ראשי המשק, גורמת להם להזיל דימעה
גדולה-גדולה ומלאת ריק-נפשי שתפנה אותם לפסיכיאטר-לוג צמוד
ותסבך אותם בשעמום-מון-ממון והמון.
בעצימת עין שאחר כל אלה אחלום : "לו הייתי אווז בר, הייתי
מוצאת עופות נודדים כמוני שחיים בחברה מובילית ובריאה - פועלת
באחדות הדדית, פותרת בעיות קיומיות במשק-כנף, ובעיקר - חיה
בחו"ל וחוזרת מדי-קיץ להתגעגע".