"אני לא מאמינה שזה קרה." אמרה בהלם מוחלט והתרחקה מהמראה
המזעזע. מיד התקרבתי אליה והצעתי לה חיבוק מנחם. "איך זה יכול
להיות?" שאלה, לא מסוגלת להאמין למה שראו עיניה לפני רגע.
לא ידעתי מה לענות לה, ורק חיבקתי אותה. ידעתי שההיסטריה
קרובה. "אני... זה... זה קשה, נכון. אבל את חזקה, מותק, ויש
חיים אחריו. את יודעת את זה, נכון?"
"איך זה קרה?" שאלה שוב בבלבול ויצאה מחיבוקי. "אולי זאת טעות.
אולי הוא לא מת."
"יעל, שתינו ראינו את זה. את יודעת שהוא מת." אמרתי לה
בעדינות.
"לא, אולי זאת טעות. את בטוחה?"
"הוא היה לבן לגמרי. והשפתיים די כחולות." הזכרתי לה.
"אז אולי הוא מאוד בהיר, והוא נראה לבן מאוד בגלל האור של
הבוקר, והוא גם אנמי ובגלל זה השפתיים שלו היו כחולות." ניסתה
למצוא הסבר הגיוני.
"הוא לא זז, מתוקה."
"הוא נשם מאוד בשקט, אז לא ראו את החזה שלו זז."
"והחור בראש?" היה לי קשה לשאול את השאלה, אבל היה קשה עוד
יותר לראות אותה.
"אבל זה לא יכול להיות... זה לא יכול להיות..." אמרה שוב
מבולבלת, מתקשה להאמין. "זה כל כך אכזרי. איך הם יכולים להיות
כל כך אכזריים ו... ולעשות את זה? איך הם יכולים לעשות לי את
זה? איך הם יכולים לקחת לי אותו ככה?" שאלה כמעט בפאניקה.
"יעל, יעל, תקשיבי לי. את לא היחידה שאהבה אותו, אוקי? זה לא
קרה לך או בגללך או שום דבר שקשור אליך. זה פשוט קרה." אמרתי
לה את כל זה, למרות שידעתי שהגיון הוא הדבר האחרון שייכנס לה
לראש.
"אני יודעת, אבל... אני כבר מתגעגעת אליו... איפה התמונה שלי
איתו? וגם הקלטות. איפה הקלטות שלי?" שאלה והחלה לחפש בבית,
מבלי באמת לחפש. "אני לא מאמינה שהם הרגו אותו. אני פשוט לא
מאמינה שהוא מת. איך הם יכלו לעשות את זה?" שאלה שוב, והתיישבה
בכבדות על אחד הכיסאות, הרחק מהטלוויזיה והמראות הקשים שבה.
הבאתי לה טישיו וניסיתי שוב לדבר איתה בהגיון. "חמודה שלי, הוא
לא באמת- "
"כן, הוא כן." קטעה אותי. "את בעצמך הסברת לי את זה."
"כן, אבל..."
"אני מודעת למציאות, שירה, אוקי? אני יודעת שזה לא היה אמיתי
בינינו, והתמונה זה כי הוא פשוט אחד האנשים הכי נחמדים
ומקסימים בעולם. ואני יודעת שזה היה בעיקר חד צדדי." אמרה לי,
מוכיחה לי שהיא מחוברת למציאות. עדיין. "אבל את לא מבינה
שבחודשים האחרונים שהכרתי אותו, כל החיים שלי השתנו? ממש
התחלתי להיקשר אליו. ממש נקשרתי אליו. אני יודעת עליו הכל.
קראתי עליו הכל. וחלק הוא גם סיפר לי." הוסיפה בגאווה.
"אני יודעת, יעל." אמרתי וחיבקתי אותה שוב. "ואני בטוחה שגם
הוא שמח כשהצטלמתם, וכשבאת לבקר, ואני עוד יותר בטוחה שהוא ידע
שאין לו מעריצה יותר מקסימה ממך. בל זה נגמר, יעל, ואת חייבת
להשלים עם זה."
"לא. לא. אני לא רוצה."
"אין לך ברירה."
"אבל זה כל כך אכזרי איך שהם לקחו אותו מאיתנו. למה הם עשו את
זה? למה ככה? הם בטח יודעים שאהבנו אותו. שאני אהבתי אותו."
"בטוח שהם ידעו שאהבת אותו. ועל זה הם סמכו כשהם סיימו את זה
ככה."
"אבל..." היא חיפשה תשובות לעוול שנעשה לה.
"אבל תסתכלי על הצד החיובי." אמרתי לה בחיוך.
"איזה צד חיובי? הוא מת." הזכירה לי.
"נכון" אמרתי, מושכת את המילה. "אבל כבר בשבוע הבא עולה התכנית
החדשה שלו."
"אבל... אבל..."
"אבל מה?" שאלתי אותה. "איזה מן מעריצה את? יש לאהובך הכוכב
סידרה חדשה, ואת לא מאושרת?"
"אוף, אני כן. אני כן. זה פשוט היה פרק כל כך קשה. זה באמת היה
אכזרי איך שהם סיימו את זה, את יודעת." היא אמרה והראתה סימני
התאוששות. אבל היא צדקה. על הפרק הזה עוד ידברו הרבה.
"יאללה, בואי אנחנו יוצאות עוד היום. החבר'ה כבר מחכים לנו."
היא ניגבה את הדמעות האחרונות ושאלה כשיצאנו, "את חושבת שהם
יתנו לי לבקר גם בסט החדש?"
"יעל, מותק, נראה לך שיש מישהו שהיה יכול לעצור אותך? גם
אם הוא היה רוצה?"