אני חושבת שאני כבר בשלב שאחרי הסבל
ההשלמה עם המציאות, אני כבר לא רצה יותר, לא בורחת
רק שתיקה מרה וכאב נסוך על הפנים
ההבנה וקבלה את החיים כמו שהם, גרועים כשיהיו וטובים כמו שהיו
כמו המוות
בהתחלה לא מבינים את זה
השלב השני הוא הפחד
הבורות אך הסבל הכרוך בה
השלב השלישי ההתנגדות
ההכחשה
הרביעי ההבנה
החמישי הקבלה וההשלמה.
למדתי לחיות בתוך כלא
ושזה לא כל כך גרוע אם יש כמה דקות שאפשר לצעוד בשמש
גם אם היא מזויפת.
לפחות רוב הזמן אתה מודע לכך,
זה טוב להיות מסוגרת,
זה משחרר אך מעציב ופתטי בו זמנית
משולב עם אי הרצון לצאת החוצה והפחד ממה שיקרה
וכך הפחד נמוג אל תוך הערפל כשלאט אתה נכנס לעולם שלך
ללא צורך לצאת
ההרגשה הרעה שאתה לא יוצא מתחילה להשתנות לטובה
כך יותר ויותר אתה מסתגר
נמשך להיות לבד
כמו שנולדת
הפחד כשמובילים אותך לחדר התינוקות והשהות שם לבד
בסוף משלימים עם זה
אני פשוט התחלתי לאהוב את זה
יותר מגדר הכדאי
וזה עבר את הגבול
ואני מודעת לכך, זה לא שאני לא.
אני מבחירה לא רוצה לצאת
כי זה טוב לי
ולא זקוקה או פוחדת יותר
ולא בורחת
רק לכמה דקות יוצאת מהמחשבה, המודעות
ומצליחה לסוג אחורה כמה שאפשר