מריאן, זה היה שמה. הכרתי אותה באמצע שום מקום, אני אפילו לא
זוכר מה היו הנסיבות של הפגישה שלנו. היא היתה בחורה חייכנית
שתמיד אהבה לצחוק, אפילו כשדיברנו על נושאים חשובים. פעם אפילו
שאלתי אותה למה היא צחקה על מות סבה, ובפעם הראשונה בחיי ראיתי
אותה נועצת בי מביט מהורהר ולקח לה רגע או שניים כדי לענות לי,
אך היא ענתה לי בצחוק. תשובתה היתה "אני צוחקת על הכל כי זה
משחרר אותי מהעצבות והכאב שלי... וחסר לך אם אתה תמשיך לשאול
אותי משהו" היא דקרה אותי עם אצבע כדי להמחיש את איומה אף על
פי הצחוק שבקולה. ומכיוון שלא רציתי להטריד אותה, לא שאלתי
אותה עוד שאלות שכאלה.

בויכוחים שהיה לנו עם ידידים שלה, או שלי,  אני נהגתי לגונן
עליה, מעולם לא ידעתי למה, אבל הרגשתי מחויבות כלפיה. היא תמיד
אהבה להתווכח בצחוק, והחיוך שלה תמיד גרם לי להתבלבל בזמן
שניסיתי להתווכח איתה, אך לא יכולתי לותר על התענוג של ויכוח
איתה.
היא תמיד אהבה לשכב על הדשא בנוחות הכי מירבית שאפשר, בין אם
זה היה יום חורף או קיץ. היא היתה שוכבת על הגב ואני לידה,
שכבנו ראש לצד ראש בעוד הרגליים מכוונות לכיוונים מנוגדים.
ובזמן שהיינו שוכבים על הגב היא נהגה לספר לי על החלום האחרון
שהיה לה, או שהיינו מדברים על צורת העננים שמעלינו ומנסים
לחשוב על כמה שיותר דברים בו זמנית... תמיד גלשנו מנושא שיחה
אחד לאחר בקצב מדהים. אך כשהיא ספרה על החלומות שלה הרגשתי
שהיא מסתירה ממני משהו, אפילו אם היא צחקה, אפילו  אם היא
חייכה, ידעתי שמשהו לא בסדר. אך לא שאלתי אותה.

הכרנו במשך שלוש שנים מוזרות, היו לה חברים וחברות רבים, לי
היתה קבוצה קטנה אך חביבה עלי של אנשים אשר אהבתי להיות איתם.
היא תמיד היתה בחורה יותר משוחררת ממני ולכן מעולם לא הצלחתי
להבין למה היא אוהבת למשוך אותי אל תוך עולמה. "למה את מספרת
לי על חלומותייך אם אני לא מספר לך אף אחד מהחלומות שלי" שאלתי
אותה ביום חרפי אחד כשהבטנו בעננים שחורים שמעל "אתה זקוק לזה"
היא אמרה לי, התכוונתי לשאול אותה למה היא מתכוונת אבל החל
לרדת גשם ונאלצנו לרוץ הביתה, לאחר מכן שכחתי את השאלה שלי.

היום כשאני מביט לאחור אני מבין שהיא היתה משהו מעבר למה
שיכולתי אי פעם לקוות לו, אך מעולם לא ניסיתי להבין זאת. במשך
שלוש שנים העברנו חוויות, וחווינו חוויות יחדיו. החלפנו סודות
ושמרנו סודות יחדיו מהעולם. היא אפילו היתה בחורה מוכשרת
במיוחד, היא ידעה לשיר וידעה לנגן על גיטרה. מדי פעם בשעות
הליל המאוחרות היינו עולים לגג של הבית ומתחילים לשיר (או ליתר
דיוק, היא היתה שרה ואני הייתי מזייף את השירים). מריאן היתה
בעלת שיער שחור, גובה מטר שישים ושמונה, עיניים חומות חמימות,
מעט רזה אך ניראת טוב. מחזרים לא היו חסרים לה, כמובן שאני
ניסיתי לגונן עליה מפני מחזרים כאלה ואחרים, אבל היא בד"כ נהגה
לצחוק על זה בפני הידידות שלה.

יום אחד לא פגשתי אותה. שבועות לא שמעתי ממנה, התחלתי לדאוג.
התקשרתי אליה הביתה אך איש מעולם לא ענה לי. חודש לאחר שהיא
נעלמה מהעולם ואיש לא ידע לאן היא נעלמה סיפרו לי חברות שלה
שהיא נפטרה. ההלוויה התרחשה לפני שלושה שבועות, היא מתה מגידול
סרטני בראש. רק אז נזכרתי סבא שלה נפטר גם הוא מגידול, ידעתי
שהסיכויים שדבר כזה יקרה הם אפסיים אך... "כניראה שהמלאכים
אינם אוהבים הסתברות גבוה" כך היא היתה נוהגת לומר על האנשים
חסרי המזל בעולם. היא לא היתה מאמינה באל או משהו כזה, אך ככה
זה היה.
כשהשגתי את ההורים שלה לבסוף בטלפון הם סיפרו לי שהיא כתבה
במכתב האחרון שלה לפני מותה שהיא לא רוצה שמישהו ידע שהיא
נפטרה עוד לפני שהיא תקבר, כי היא לא רוצה שכולם יסבלו כל כך.
והם בקשו ממני שהגיע אליהם ואקח מהם את המכתב האחרון שהיא כתבה
לי ואמרה להם שהיא רוצה שיביאו אותו לי. כשלקחתי מהוריה את
המכתב הם סיפרו לי שזה נס שהיא נשארה בחיים עד עכשיו. הם ניראו
עצובים מאוד, אחרי הכול בתם היחידה נפטרה. הם התייחסו אלי
בכבוד, אך לי לא היה מה לומר להם, איך לנחמם.

במכתב היא בקשה שאני אבוא לבקר אותה בקבר ואשמיע בטייפ מוזיקה
של איזשהו מלחין שהיא אהבה. הגעתי לקבר שלה בשעות הצהריים, זה
היה חורף, והיה מאוד קריר אך החלטתי שלא כדאי לי ללבוש מעיל.
כשהגעתי לקבר שלה התיישבתי ליד המצבה והפעלתי את הטייפ, צלילים
של חליל עפו ברוח, מלווים בכינורות וכלי נגינה שאפילו לא
הצלחתי לנחש את שמם. המנגינה היתה עצובה ושלווה, חייכתי
באירוניה קלה. המשכתי להביט לעבר הקבר שלה כששעות הערב החלו
לרדת אחזתי בברכיי המקופלות והמשכי להביט במה שרשום על המצבה
שלה, הבנתי למה היא התכוונה אך לא רציתי לקבל זאת. הבטתי בקבר
ונזכרתי בשאלה שרציתי לשאול אותה עכשיו שהיא הלכה. אך החלטתי
לא לשאול.

פעם בכל כמה חודשים נהגתי לבקר את קברה ולהשמיע מוזיקה מהסוג
שידעתי שהיא תאהב, וספרתי לה בדיחות, והחלפתי את הפרחים שעל
הקבר שלה. במשך הזמן אפילו שתלתי זרעים של פרחים ליד קברה כדי
שיהיה לה פרחים חדשים כל חורף מבלי שתדאג שאני אגיע או לא. על
המצבה שלה רשום "וצחוק ירשת מאבותייך" היא ספרה לי שגם סבא שלה
אהב ליצחוק הרבה, ככה זה במשפחה שלה.

היא תמיד אהבה לספר לי מה היו חלומותיה, אך מעולם היא לא ספרה
לי מה היו הסיוטים שלה. ולכן, כשהיום אני נזכר בכל אני שואל
אותה "למה לא יכולת להביא לי את הכאב?"
ושומע את קולה עונה לי, מהדהד אי שם ונישא על הרוח לעברי "כי
אתה תמיד היית נאמן לי"