שוכבת חיוורת על המיטה הגדולה בחדר הקר
נשימה אחר נשימה כואבת את היום הנורא
שוכבת על ערש דווי
לאט לאט מתרוקנת, נעלמת
הכאב משתלט והנשמה נסוגה

צעד אחר צעד
מדממת על הרצפה
נעמדת, מתמוטטת
נפש מתה במיטה חולה

מתייסרת במכאוביה שלה
כואבת בממלכתה הקסומה
אשר נתיניה שקעו בתרדמה ארוכה
קוצים החלו מלפפים את ליבה
הכאב הפך לדרך חייה

ייאוש תוקף אותה
בדידות הורסת אותה
כוחה האחרון, אהבתה
מפילה אותה מטה
שוקעת, בקרקעית הבאר העמוקה

זוחלת, נגררת
ברחבי הממלכה
מתבוננת באפלה
מתרפקת לאחור
ומאחוריה שובל של דם
ושברי ליבה

ודמעותיה כמפלים
השוטפים את אשר השאירה מאחור
ואת קיומה

שמלתה המלכותית
כבר שנים בלוייה
ועל פניה קמטים המבשרים על אשר עברה
ועל סופה המר

כעת, בשלווה
בין כאב לדמעה
שוכבת היא
בארון הזכוכית
כבובת חרסינה שברירית
ומחכה לגאולה

הילה מסנוורת
מקיפה את הארון
ונשמתה יוצאת מגופה
ועוברת לעולם אחר
למשימה אחרת, ממלכה אחרת
ספק אם למקום רע יותר
ספק אם לכאב גדול יותר
מקום בו אולי תמצא שלווה.

גופתה החיוורת
של נסיכת התמימות
עטופה בתכריכים לבנים
עדות לעוול שבוצע
שוכבת בארון הזכוכית
סוף כל סוף
שלווה.