פוקחת עיניים.
קיר מלבנים מחוויר את שמש הבוקר.
מתיישבת על המיטה,
לפי צורת השמיכה יש להניח כי לא ישנתי ולו לרגע אחד.
הכל מסודר.
לצד רגליי, נעלי בית ישנות.
הדבר היחיד שהשארתי לעצמי ולא הסכמתי להפטר ממנו.
על השולחן כתיבה מונחת לה בשקט ארוחת בוקר,
לצידה אגרטל זול עם פרח מזוייף בתוכו.
כמו כל יום, מקושקשת, על גבול הרכה.
סלט ירקות חתוכים דק דק בתיבול כפית שמן זית.
עלי חסה מקשטים את הצלחת התפלה.
אוכלת בשקט ומתבוננת בריקנות הקיר.
לא סתם התמקדות ב"צבע הקיר מתייבש".
בנאליות טוטאלית עד בחילה.

היום התוכנית שלי תתבצע, קיימתי את הבטחתי.

מוציאה דואר:
דואר רשום, חשבונות, מכתבים שהוחזרו...ו...
"הם הגיעו! הם הגיעו! הביאו לי את מה שמגיע לי!"
צועקת בקולי קולות בכדי שכל הקרובים ישמעו...
יד מנומסת מעבירה לי שקית כבדה,
רואה מדבקות ואישורים מודפסים ומתוייקים היטב עליה,
קורעת בשצף ההתרגשות אותם ללא התחשבות...
הנה,
הם מונחים מולי בשקט.
פח צבע מתכת מחוטא ומוכן לשימוש.
לצידם, שני מכחולים, אפריקאים.
לפי בקשתי:
עשויים מבמבוק יציב, חדשים.
מחפשת איך לפתוח את הפחיות החופש שלי,
ללא הצלחה.
-"סכין! עבה! לפתיחת מכסים לעזאזל!"
קיבלתי פותחן.
-"חולירות פשיסטיות..." ממלמלת לעצמי במירמור...
אחרי לא מעט מאמצים הצלחתי להכניע את הממזרות.
כחול, אדום, ירוק, צהוב.
-"האם אני נראת לכם חובבנית?! אתם לא מתביישים?! אלו כלים
לילדי גנון! אני אמנית מזורגגת!"
אין תגובה, כרגיל.

טובלת את המכחול הדק במרקם האחיד של הצבע הצהוב,
נזכרת אני כמה קשה לי כאשר צבעים שלמים מתלכלכים להם.

ומציירת שמש; חולנית יוקדת, צוחקת ושורפת.
מציירת שמיים תכולים; אין סופיים, מרוחקים, לא ידועים.
מציירת בית ירוק; רך, מטונף וחסר טעם בציור.
ובבית, מציירת דלת אדומה כמו שאמרו לי...
הצבע נוטף על הקיר הלבן...
מדמה עצמו לידוע מכל...
מנסה לתקן...לוקחת נייר ומנגבת לשווא...
וזה נוזל... ואני לא מסוגלת לשלוט בזה...
וניסיתי לצייר אותה מעט פתוחה,
באמת שניסיתי!
אבל הצבע בוקע...וחוסם כל חלל ריק...

-"לא! למה שום דבר לא מצליח?! הרסתי הכל! הציור הרוס!"

-"הוא לא הרוס מאי, למה את חושבת שהוא הרוס?"

-"זה נוזל! אני לא שולטת על זה! אני לא מציירת כאלה דברים! למה
אמרת לי לצייר את זה?! אני שונאת
שמתעסקים לי באומנות!... זה אשמתך!"

-"איך זה אשמתי מאי...? אני זה שגרמתי לצבע להמרח...?"

-"כן! הלחץ שלך! בגלל זה הציור לא נשאר יציב, הוא יכל להיות
מושלם...
פשוט מושלם..."

דמעה עומדת, ושטף חם עוטף את עיניי...והציור נראה אף יותר
מטושטש...
ולפתע, אני מרגישה עור מחוספס, מחליק על לחיי...

-"את בסדר?"

-"אם אני בסדר...? אני בסדר....אני תמיד בסדר! רוצה לגעת גם
כאן?"

קרעתי את החולצה המיובשת מגופי...

-"לא? אם זה לא נוטף נוזלים אז זה לא שווה מגע...? הנה,
נוטף..."

טמנתי ידי בפחית צבע האדום והעברתי בין שדיי.

-"עכשיו אני ראויה למגע?... תגיד לי!"

שתיקה.

-"לא תקחו ממני את הצבע שלי...לא תקחו..."

-"על מה את מדברת מאי? לא לקחנו ממך כלום."

-"לקחתם לי את הצבע שלי. ותפסיק להגיד את השם המזויין שלי, אני
יודעת איך קוראים לי."

-"ועם הצבע הזה את שלמה?"

-"הצבע הוא אני."

-"זה בגלל שלא הביאו עבורך צבע שחור? בגלל זה את מגיבה
בעויינות?"

-"וואו...לא ידעתי שבאוניברסיטת ת"א היוקרתית מלמדים
פסיכולוגים להיות כאלה חדי הבחנה..."

-"אין כל סיבה להגיב בציניות, הרי דיברנו על זה כבר."
-"כן, דיברנו על הכל...על הילדות שלי, על המשפחה, על הפחדים,
על השנאה..."

-"ומה עם אהבה מאי?"

-"מה איתה?"

-"מה מסמלת אהבה עבורך?"

-"אתה מתכוון לסקס?"

-"לא. אני מדבר על אהבה..."

-"מה..אני לא מבינה, להראות לך מה הצבע שלי לאהבה...?"

-"לא. אני שאלתי: מה מסמלת אהבה עבורך?"

חייכתי אליו, איש טיפש.
התכופפתי להרים את פחית הצבע הכחול.

ובלא שום אזהרה כלשהי, זרקתי את תכולתה על הקיר.

-"אתה רואה את הצבע הזה? שקט, עדין לעין ויפה...? זהו השקט
הנפשי."

ולפני שהבחין לעומק,
לקחתי את פחית הצבע הירוקה והשלכתי אותה על הקיר.

-"זהו רצון, המתערבב והורס את השקט הנפשי...והופך לקנאה,
לרכושנות."

-"לא. אלו הגוונים של כחול וירוק..."

-"לא אדוני!  אלו גוונים שונים..."

באמצע זעמי עצרתי בשביל לאסוף עוד פחית צהובה בצעדתי,
הנשלכה גם כן על הקיר,

-"זוהי תמימות, הנמחצת בין קנאה והופכת למלוכלכת ומקוללת."

-"מדוע את מדמה רגשות כצבעים? את עושה זאת כל פעם ופעם..."

-"ומדוע לא?! אין היותר ברור מצבעים עזים, מעוצמתן, הם אומרים
הכל..."

-"אך את שותקת! ונותנת לצבעים להגיד את אשר את מרגישה!"

-"ומה פסול בזה? הכל מודגש אל מול עינייך! כל מה שאתה צריך זה
להסתכל..."

-"ככה לא מביעים רגשות מאי. ועד שתצליחי, את לא תצאי מכאן
לעולם...."

אמר הד"ר הפנימי שלי, וסגר את שעריי נפשי בפניי.
ואני כלואה אי שם בפנים...
במחלקה הפסיכיאטרית הרגשית שלי.