וכך, עמדתי במרכז.
בתוך מעגל גדול של 29 נערים ונערות.
כולם סביבי, העיניים של כולם נעוצות בעיניים שלי. בי.
אבל העיניים שלי נעוצות ברצפה.
עשרים ותשעה ילדים, בוהים בי. הבעת זלזול מתנוססת על פניהם.
עשרים ותשעה אנשים מסתכלים עליי, בהבעת צחקוק ואולי רחמים.
מדוע... לא היה זה משנה.
לא היה לי אכפת. הקול היחידי ששמעתי בראשי היה צווחה ענקית
וחזקה. קול של אישה במצוקה.
עשרים ותשעה זוגות עיניים מתמקדות בי. ולא אגיד מתעניינות. כי
אני בטוחה שאני לא מעניינת את זוגות העיניים האלו.
אני שונה מכל שאר הדמויות שמולי.
אני ,שונה מ 29 בנים ובנות.
ולא כולם אותו דבר... אני בטוחה שכל אחד שונה וכל אחד חושב
בשנייה זאת, מחשבה אחרת
וכל אחד מתעניין בדברים שונים וכל אחד... לא כמו האחר.
אבל משום מה, אני שונה מהקבוצה הזאת.

אני לא כמוך. ואני לא כמוך ולא כמוך. אני שונה. ואני אפילו לא
יודעת למה.
משהו לא בסדר בי?
בדרך שבה אני מסתכלת על העולם? בדרך שבא אני חושבת? בדרך שבה
אני מתבטאת?
אולי תגדירו את המילה "בסדר" כדיי שאוכל להתאים את עצמי
לציפייות שלכם.
כדיי שאוכל להיות חלק מהמעגל, חלק מן ה29 חלקים שעומדים מולי.
חלקים של פאזל... שאני החתיכה החסרה.
אבל לא תתאמצו להשלים אותי... ואני חתיכה בפאזל. באותו גודל,
באותה צורה ואותו צבע.
אי שם בקצה הפאזל, אם אחד מכם שם לב, יש חתיכה חסרה. אני.
למרות שאני תואמת... מבחינה פיזית. לפאזל, אני לא מתחברת לשאר
החתיכות.
כל החלקים בפאזל, נאחזים אחד בשני בשביל להתחבר.
רק אני, שבמרכז המגעל מול כל העיניים הבוהות בי, לא מוחזקת ע"י
אף אחד בשביל להתחבר.
אני החתיכה החסרה.