זרקת את הכדור, אני תפסתי. קפצת לגובה, אני קפצתי.
פנית. התקשרתי. נסעתי רחוק, נסעת גם אתה.
נפגשנו בקניון בשער האושר ושם נפגשו מבטינו אך לא היה כלום,
הניצוץ בעינים שראיתי כאשר הבטתי
בתמונתך נעלם כהרף עין. לא עשית לי כלום ושוב עוד פגישה מאוסה
ושוב לא יוצא כלום ואפילו סטוץ אתה לא שווה, אפילו שסטוצים לא
קיימים אצלי בלכסיקון.
חסודה שכמוני. אתה רזה מדי, גמד, מגיע לי לפטמות.
הפרפרים ששוכבים לי בבטן חזרו חזרה בסיבוב של שלוש מאות שישים
מעלות, הם מחכים למישהו אחר, בטוח לא לך.
אפילו כוס קפה אתה לא שווה. ואם בכלל אז אצטרך לסבול ולסבול...
ולסבול אז עדיף לחזור הביתה להתכרבל מתחת לפוך.
לבד, אבל בטוח, לבד, אבל עם חיוך. ברחתי...

זה אכן קורה לכולם, תבדקו.