"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".
"זה נחמד".
"עוד לא נרדמת, אלכס? אתה יודע שאמא עייפה, אני לא יכולה לשבת
כאן איתך כל הלילה..."
"אני יודע... אבל המפלצת..."
"אלכס, כמה פעמים צריך לדבר איתך על זה? אין כזה דבר מפלצות.
פשוט אין. אם לא תאמין בהן, הן יילכו".

אלכס ישב בארגז החול בגן, מזיז בעייפות את הכף הגדולה הכחולה,
חופן בה ערימת חול שגרגריה גולשים בזווית שלושים מעלות מטה,
זורמים באיטיות בדרכם אל הדלי האדום. אליסיה יושבת לידו וגורפת
בעוורון את החול, ואולי לו הייתה מודעת ולו במעט למעשיה הייתה
שומעת את חריקות מגרפת הפלסטיק הגורפת את הבטון שתחת ארגז
החול. אודי מנמנם על הנדנדה ויעל היפה עורמת קוביות משחק עליהן
מצויירות חיות ואותיות ומספרים במגדל לא נגמר, שכן היא אולי
מניחה אותן אחת על השנייה בדמיונה, אך במגרש המשחקים של גן
ציפי כל הקוביות נוחתות ברעש וחבטה על רצפת הבטון שליד ארגז
החול, חסרות תמיכה ושלד.

הגננת ציפי יושבת בתוך הגן ומביטה בילדים המשחקים להם בחוץ.
אלו ילדים רדופים, היא יודעת. הגננת ציפי הייתה עובדת סוציאלית
בשנות העשרים והשלושים לחייה, אך התסכול שחוותה בעצם העובדה
שישנם כל כך הרבה ילדים שלא יכלה לעזור להם, וכן גילה המתקדם,
החלו להזיק לעבודתה, אך לא לאהבת הילדים שבה. היא החליטה לעזוב
את התחום הכואב של עבודה סוציאלית ולהתמחות בחינוך ילדים. היא
פתחה את "גן ומעון הילדים ציפי" לפני עשר שנים, ומעולם לא
היו לה הרבה ילדים, אך עכשיו ההורים רק משכו את ילדיהם מהגן
שלה, ובצדק. לפני עשר שנים גן ציפי היה חדש ולא מוכר, ובגלל זה
הוא היה ריק מילד. עכשיו גן ציפי היה פשוט הופך ילדים חיים,
שובבים ונמרצים למעטפות עייפות וריקות מתוכן בדמות ילדים, והן
כולן אפורות וקרות, לא משנה כמה סוודרים צבעוניים ועליזים
יילבשו.
ציפי הביטה בתסכול לעבר גן הילדים האפור והקודר שלה. זה לא
תמיד היה כך. זה התחיל רק בשלוש השנים האחרונות. ואיש אינו
יודע למה. היא חשבה שזה אולי משום שוויתרה על משרת המסייעת בגן
שלה. ההכנסות הנמוכות של הגן לא אפשרו לה לשלם משכורת לבחורה
הצעירה שעבדה עמה בשמירה על הילדים, וגם כך היה הגן קטן ומספר
הילדים מצומצם, ושתי הנשים המבוגרות רק עשו אותו צפוף יותר.
היא הפנתה מבט לתוך הגן. לוח שחור ועליו ציורים עליזים בגירים
צבעוניים, ציורים שהיא עצמה הייתה מציירת כל יום ראשון, על מנת
לעודד את רוח הילדים שתמיד נראו כה דכאים ביום זה, כמו שביזות
יום א' הצבאית נחתה עליהם כבר בגיל חמש. כיסאות מסודרים במעגל
מושלם. בימים כתיקונם המעגל היה מאבד כל צורה בעת ההפסקה, כאשר
הילדים היו הודפים אחורה את מושביהם ורצים החוצה לשחק. היום הם
פשוט קמים והולכים בשורה מסודרת, יוצאים מהדלת, תופסים איש איש
את מקומו בחצר ומשחקים בעייפות.

הם אינם זומבים חסרי חיים או לבביות. הם פשוט עייפים, אומרת
ציפי לעצמה. הנה ראשה בעל השיער החום והחלק של יעל היפה צונח
על חזה, עיניה העייפות ארוכות הריסים נעצמות, והיא מפסיקה
לערום קוביות, הקובייה של שלבי התגלמות הפרפר עוד בידה, השמוטה
על הרצפה, ואט אט נשימתה מואטת והיא נוחתת על רצפת הבטון.
האחרים נרדמים גם הם לאט לאט. אלכס נחת אחורה, שיערו הזהוב
מתערבב בחול הרך של הארגז. אליסיה משלבת זרועות על מסגרת העץ
של הארגז וכמעט מחייכת בשנתה, מרוצה מעצימת העיניים, ושיערה
השחור והמתולתל מטאטא את הרצפה. כשכל זה רק התחיל, כשהיא פתחה
את השנה לפני חודשיים וקיוותה לשווא שהשנה, להבדיל משלוש השנים
האחרונות, אולי יהיה אחרת, היא עדיין הייתה באה ומרימה אותם
בעדינות רבה, מביאה אותם לחדר מנוחת הצהריים שבגן. לאחר שהם
היו צורחים ובועטים בזוועה, חשים לפתע מאויימים מאוד, מתכרבלים
בפינה ולא סרים ממנה, ולאחר שההורים של אליסיה הזמינו עובדת
סוציאלית שתראיין את ציפי בנוגע למקרים וכמעט עלתה לציפי
ברשיון הגננת שלה, ציפי הותירה אותם לישון במקומות בהם נרדמו.

אלכס זוקף את ראשו לפתע. הוא מביט לצדדיו, פחד בעיניו הגדולות
והכחולות של ילד שראה יותר ממה שאמור לראות בארבע שנות חייו,
ולאחר מכן הוא ממצמץ, מתקשה לפתוח מחדש את עיניו, וצונח חזרה
לחול.

"איך היה היום בגן אליסיה?"
"בסדר..."
"ישנת בצהריים?"
"כן אמא..."
"רוצה לצייר בחוברות כשנגיע הבייתה?"
"כן אמא...."

"יעלי, כבר מאוחר. הטלוויזיה תהיה שם גם מחר בבוקר".
"אבל זה מעניין אמא... זה גם טוב בשבילי, זה לוגי, זה מלמד.
ידעת שהטיגריסים בסכנת הכחדה?"
"כן יעלי? זה יפה מאוד. עכשיו בואי לישון".
"אבל לא התקלחתי עדיין..."
"מה? טוב, מאוחר מדי עכשיו. תתקלחי מחר בבוקר, טוב מתוקה?"
"ותספרי לי סיפור?"
"יעלי, אמא עייפה..."
"אז אולי רק תשבי לידי?"
"יעלי..."
"אבל אמא..."
אמא של יעל מביטה בעיניה העמוקות, הנוצצות. היא כמעט מבחינה
בדמעות בעיניים החומות-ירוקות של הילדה בת החמש. היא שמעה
שלאמא של אליסיה היו כבר בעיות עם הגן הזה לפני כן, והיא קראה
לעובדים הסוציאלים לבדוק את הגננת הזאת, אבל לא מצאו כלום.
ואולי הבעיה באמת לא בגן. הילדים לא נוטים לרצות לעזוב אותו,
כשההורים באם לקחת אותם, להפך, הם כאילו מפחדים להגיע הבייתה,
או ליתר דיוק, לחדריהם. מפחדים ללכת לישון. מה הם רואים שם,
בחלומותיהם? אמא של יעל לא יכולה לענות על כך. לא יכולה אפילו
לתאר לעצמה, הילדים לא מרחיבים בעניין אך מה שבטוח שאמא של יעל
כן יודעת הוא שבתה הקטנה לא נכנסה לחדרה זה כבר יותר מחודש, אף
לא פתחה את הדלת. אמא של יעל מחבקת את בתה, והיא מרגישה את
הדמעות החמות פורצות את מחסומי העפעפיים של הילדה הקטנה, והן
זולגות על חולצתה הירוקה והיא מקללת בלבה את המיתון הארור, שלא
מאפשרים לה להעביר את בתה לאף גן אחר, והיא מנענעת את בתה
בעדינות בזרועותיה בעודה יושבת על הכורסה, ועוד לילה עובר על
האם הצעירה בשינה בסלון, מול הטלוויזיה המהבהבת בערוץ "לוגי",
ובזרועותיה הילדה הקטנה, שרועדת לסירוגין, בוכה לסירוגין, ומדי
פעם גם מעפעפת בעיניה העצומות מתוך שינה וחלומות, אבל אלו
נקטעים (או אולי הם הגורמים?) והרעידות והדמעות פורצים שוב.

ההורים לקחו את הילדים. כמו כל יום, הילדים הכבויים ניעורו
במפתיע בשעה ארבע אחר הצהריים, לאחר שישנו מאז ההפסקה שהייתה
בשתים עשרה, ישנו לאורך זמן, ישנו טוב, ולמרות שציפי לא ידעה
איך ישנו בלילה, היא ידעה שהם ישנו טוב יותר עם החול בעיניים
והקוביות ככריות והנדנדה המקרקשת. הילדים התעוררו לפתע, והחלו
לבכות ולמחות. לא ללכת. לא הבייתה. רוצים להישאר עם ציפי.
וציפי הייתה מושכת בכתפיה מול ההורים, כולם שמעו מאמא של
אליסיה מה קרה עם העובדת הסוציאלית והיא הייתה תחת הכוונת של
כל אחד מהם, אז היא הייתה נזהרת. היא הרגיעה את הילדים במילים
שקטות ועדינות, מבטיחה להם שהיא תראה אותם מחר, מחרתיים, ביום
ראשון. אל להם לפחד. ואם יירצו, יבקשו מאמא שתתקשר לציפי, והיא
תבוא מיד ותשחק איתם בבית. הילדים היו מוחים את הדמעות ולאט
לאט מתרחקים מציפי ומושיטים ידיהם הקטנות להוריהןם המודאגים.
היא ידעה טוב כמוהם שהם לא רצו להישאר כי ציפי שיחקה איתם, או
הצחיקה אותם, או לימדה אותם משהו מיוחד. הם רצו להישאר כי כאן
הם יכלו לישון, ובבית לא. ודבריה לא היו מרגיעים. להפך.
דבריה רק נתנו אישור לכך שאין מה לעשות, מעכשיו ועד מחר לא
יבואו השינה והרוגע אל עיניהם של הילדים, והם ידעו שעכשיו הם
חייבים לחזור הבייתה, ורק מחר יוכלו לישון שוב, כשציפי תתן להם
לצאת לחצר המשחקים. והם ידעו שלציפי אין מה לעשות בעניין,
ושציפי גם לא מבינה למה הם צריכים אותה כל כך, אז הם עזבו
אותה, ניגבו את הדמעות, והלכו עם אמא או אבא הבייתה, לחלומות
החיים מתחת למיטה ובתוך הארון ובחשיכה המוחלטת.

"אודי, כבה את האור".
"אבל אני מפחד מהחושך, אבא..."
"מה אמרתי לך אודי? ילדים גדולים..."
"...לא מפחדים מהחושך. אבל אני לא ילד גדול".
"אתה כבר בן חמש, אודי, מי יכול להיות גדול יותר ממך?"
"ציפי קוראת לי גוזל. וגוזלים הם קטנים".
"ומה ציפי אומרת על שינה עם אור?"
"היא... היא אומרת שמותר אור קטן, אבל אור גדול אסור. אבל אין
לי אור קטן!"
"אני אקנה לך אודי. מחר. אבל עכשיו לך לישון".
"ואולי מחר אני אכבה את האור?"
"היום, אודי. יש לך גן מחר, ואתה הרי כל כך רוצה לחזור לציפי,
נכון?"
"אבל אני מפחד..."
"אודי!"
קליק! והאור נכבה.

ציפי עולה הבייתה לדירתה בת השלושה חדרים שממוקמת מעל הגן. פעם
הייתה עושה את העלייה הקצרה-ארוכה במדרגות בעייפות וריצוי
מהולים בעושר ושביעות רצון, מיום עבודה ארוך ומלא תיזוזים אחר
ילדים נמרצים, ובעצמותיה הזקנות הייתה פושה הבעירה של העייפות
ובנשמתה העייפה היה גדל האושר מעבודה עם ילדים, שאושרם התמים
היה מידבק כשפעת.
היום, כמו בכל יום בשלוש השנים האחרונות, ציפי עולה הבייתה,
ולבה כבד עליה ודאב, ולא גופה, שכן אין לה עוד התרוצצות - כיצד
תתרוצץ סביב ילדים ישנים? כיצד תלמד ילדים מפוחדים? והפחד
וההזיות שלהם מדבקים אותה ופושים בעצביה ונותנים אותות חשמליים
של זוועה בכל גופה.
ציפי מסובבת את מפתח הדלת ונכנסת לדירה. המסדרון האפל פרוש
היישר לפניה, ולימינה המטבח הגדול שלה, והמבט אליו רק מרומם את
רוחה בעודה חושבת על הדברים שתבשל היום, בהמשך המסדרון ימינה
ישנם חדריהם שלה ושל דרור, ומשמאלה פרוש הסלון הגדול, ובמרכזו
על השטיח יושב דרור במכנס קצר כחול וחולצת טריקו קטנה וירוקה,
שיערו השחור בוהק באור שמש אחר הצהריים הנמוכה המקרינה בזהוב
מהחלון המערבי הגדול הפרוש בסלון. הוא יושב בסלון ומשחק בבובות
שלו. יש לו דובון לבן כזה של קוקה קולה שהיא קיבלה לפני כמה
שנים והחליטה לתת לו, ויש לו ספיידרמן ופאואר ריינג'ר וגם כמה
דינוזאורים, ויש לו בובת סמרטוטים שהיא תפרה לו בעצמה לפי ציור
שהוא צייר שהוא כנראה נורא אהב, בובה עם גופייה שחורה ושיער
קופצני ושחור ועיניים שחורות כפתוריות ואנק. היא לא ידעה איך
הוא ידע איך נראה אנק. בטח מלוגי. הילדים של היום יודעים הכל
מוקדם מדיי.

אליסיה ישבה מכורבלת בפינת המיטה. היצור ערוף הראש חשב איך
יעבור את פס האור שחתך את החדר כמסור, שיצר כעין שדה כוח בלתי
ניתן לחצייה בידי היצור ערוף הראש והנוטף נוזל חומצי תכלכל.
החרך הזה שאליסיה התעקשה בפני אביה שיותיר לה, הוא כנראה מה
שיימנע מהיצור להתקרב אליה הלילה. זה לא שינה הרבה לאליסיה,
שהיתה מפוחדת לא פחות , גם כאשר ידעה כי היצור לא יכול להתקרב
אליה. עצם היותו שם, ראשו הלטאי חורץ לה לשון ונתון תחת בית
שחיו הימני, עיניו השחורות קודרות, בעומקן בוהק כשל כוכב יחיד
בשמי החורף, צווארו הכרות נוטף חומצה תכלכלה שחורכת חורים
ברצפה, חורים שייעלמו בבוקר כשתרצה אליסיה להוכיח לאמא ואבא
שכן, יש מפלצות, הן כן באות בלילה והן כן מפחידות. הגוף
האנושי-לטאי של היצור ניסה שנית לחצות את קו האור. הוא העביר
עליו את רגלו, ובוהנו נכרתה באור הלוהט, מעלה אד אפרורי-ירקרק
ומצחין בעודה מבעבעת באותה חומצה תכלכלה. כך גם נכרת ראשו,
וכמו ראשו, המשיכה הבוהן בעלת הטופר החד לנוע ולקפץ בעברו השני
של הגבול שקבע פס האור, עד שגוועה. ראשו של היצור כנראה בעל
כושר חיים טוב יותר, לצערה של אליסיה, למרות שמשהו בה סמוך
ובטוח שגם לו היה מת היצור היה בא אחר ומחליפו.

ציפי ניסתה בתחילת השנה לצרף את דרור לגן שלה. בנה המאומץ היה
כבר בן ארבע שנים, ומאז שהתחיל לזחול רצתה האם העקרה אך הגאה
להביא את בנה לשחק עם שאר הילדים בגן, אך החוסר בסייעת והעבודה
הרבה כל כך בגן לבדה גרמו לה לשקול שנית. ילדה שלה בגן יזדקק
לתשומת לב רבה משאר הילדים, והיא לא יכולה להעניק לו את זו
עכשיו. עדיך לחכות עד שהמיתון  יחלוף, ואז להביאו. גם כך נראה
שהוא מסתדר לבדו בבית.
דרור הגיע לגן בראשון לספטמבר, יחד עם שאר הילדים. הם ישבו
ולמדו יחד, שיחקו יחד, צחקו יחד, ואז הגיעה ההפסקה ועת המשחקים
בחצר. הילדים יצאו החוצה ודרור התיישב בארגז החול, והיה חופן
בידיו את החול הדקיק וזורק אותו באוויר, זורה ומפזר אותו לכל
עבר. עיני הילדים התלכלכו והחול שנזרה בעיניהם גרם לאלו לדמוע,
וציפי לקחה כל אחד ואחד מהם לשירותים וניקתה היטב את פניהם ואת
עיניהם, מותירה את דרור לבדו בחוץ. כשחזרה לחצר לאחר מכן, דרור
ישב שם עם שקיק זמש קטן וכחול, ובתוכו החול הדקיק. היא לקחה
אותו משם, שכן ההפסקה כבר נגמרה לה, אך הילד סירב לזוז מהארגז.
לאחר מאמצים ושכנועים הניחה לו האם הגננת לקחת עמו את השקיק
והכניסה אותו פנימה.
דרור נראה מאושר מנוכחות השקיק עמו. הילדים האחרים, לעומתו,
שמרו עתה מרחק מפניו ולא נראו נינוחים כמקודם. עיניהם היו
אדומות וצורבות עדיין, והם לא הישירו מבטם לעבר הילד של הגננת.
גם בימים הבאים הייתה מתיחות שכזו בקרב דרור והילדים, וציפי
הרגישה תסכול ובלבול, מצד אחד היא רצתה כל כך שבנה יהיה לצדה
במשך היום, ומאידך נראה שהוא מערער את שלוות רוחם של שאר
הילדים. בסופו של דבר הודיע לה הילד כי אין לו כוח לבוא לגן.
הוא מסתדר היטב בבית. ציפי קיבלה את זה ברווחה, ואומנם לא היה
הילד מקבל את חינוך גן הטרום-חובה, אך לפחות הילדים האחרים לא
היו לחוצים כל כך, ועתה רק היו עייפים.

"רוצה לאכול, דרור?"
"לא תודה אמא".
"איך ישנת, חמוד?"
"מצויין".
מה אתה רוצה לעשות היום?"
"ללכת לפארק. אפשר, אמא?"
"אני לא רואה שום סיבה שלא. תתלבש, ונוכל לצאת".
עיניו של הילד נצצו באור בוהק ככוכב והוא קם ואסף את צעצועיו,
זרק אותם לארגז המשחקים שבחדרו, ולבש ג'ינס ארוכים ונעלי ספורט
לבנות חדשות שציפי קנתה לו בשבוע שעבר. הוא קשר את שרוכיו היטב
(הוא לומד כל כך מהר) וסגר את חגורתו השחורה, וקשר אליה את
החוטים העדינים שחתמו את שקיק הזמש הכחול. גם אחרי חודשיים הוא
ממשיך להסתובב עם השקיק. ציפי חשה צביטה קלה כשראתה את השקיק.
תמיד כשיצאו, היה לוקח איתו את השקיק, ומשהו רע היה קורה. לא
לו, לא לדרור, כמובן, אחרת מזמן כבר לא היו עוזבים את פתח
הבית. זה תמיד היה קורה לילדים האחרים שסביבם. הם היו פורצים
בבכי פתאומי, עשרות תינוקות בפארק היו בוכים ורצים לאימותיהם
ולמטפלות שלהם, וכשאלו היו מרגיעות אותן ושואלות מה קרה הם לא
היו יודעים מה להגיד. הגדולים בהם היו אומרים בבלבול כי זה היה
סיוט, אף כי הבינו שאין הגיון בסיפור כיוון שלא ישנו. ורק דרור
היה יושב במגרש המשחקים הפנוי לפתע מכל ילד ואדם, וצוחק עד לב
שמיים, ילד בן ארבע שנהנה מבדידותו. דרור רץ לציפי ונתן לה את
ידו, וחייך אליה, שיני פנינה קטנות קורנות אליה ועיניו השחורות
מנצנצות בקיפאון גאלאקטי, והיא חייכה בעייפות אליו והלכה איתו
לטיול הרגיל שלהם בפארק.

לאמא לא היו עוד הכוחות להמשיך לישון עם יעל בסלון, מול
הטלוויזיה. היא אמרה שהיא הולכת עייפה לעבודה, ושהבוס שלה
מאיים לפטר אותה, וגם ככה אבא (שכשהיא חושבת שיעל לא שומעת
אותה היא קוראת לו בן זונה. יעל יודעת שזה רע, אפילו שהיא לא
חושבת שסבתא היא זונה, מה שזה לא יהיה) לא בא כבר ולא שולח כסף
וקשה, פשוט קשה להם. אמא צעקה היום על יעל. "זה מספיק יעלי",
אמרה בהתחלה, "את יודעת שאני לא יכולה להמשיך לישון איתך כל
לילה. את חייבת לחזור לחדר שלך. עכשיו".
"אבל אמא", היא ניסתה להתחיל להגיד, "הזאב... הוא עדיין..."
"עכשיו, יעלי!!!" צעקה אמא, וקולה כה רם שהחריש את אוזניה של
יעל. יעל רצתה לבכות, אבל היא התחילה לחשוב שאולי עכשיו זה לא
יעזור. אז היא הסתובבה והלכה לסוף המסדרון, לצחצח שיניים, ואז
לחדרה, ועמדה מול הדלת. אמא כבר הספיקה להיאנח עמוקות וללכת
לחדרה. יעל הקשיבה מחוץ לחדר אמה. היא שמעה אנקות, כמו של בכי,
ואז שקט, נשימות קצובות ואיטיות, אמא נרדמה. יעל חזרה לדלת
חדרה. היא פתחה את הדלת לאט לאט, מציצה פנימה. החדר היה חשוך,
ונותר בדיוק כפי שהותירה אותו כשעזבה אותו לפני חודש וחצי,
כשהפסיקה לישון בו - המיטה מוצעת ומסודרת, הארון סגור והבגדים
בתוכו, השולחן נקי ומאורגן, ובפינה עמד זאב בלהות, פרוותו
השחורה-כחולה סמורה, זרבוביתו הענקית חשופת שיניים וכל אחת
מאלו באורך כף ידה של יעל, ועיניו מלאות רצח, שחורות, עמוקות,
ובעומקן נוצץ כוכב. הוא התנשם והתנשף, גוו עולה ויורד עם כל
נשימה ומפיו נוטפים ריר דביק וכנראה עוד דברים שהם סמיכים
ממים, והריר שלו חורך את השטיח, גורם לו לבעבע בגוון ירוק
זרחני עד שהוא נמוג, מותיר כוויות שחורות בשטיח הוורוד והרך.
הזאב לוכד אותה במבטו, והיא מרגישה כאיילה שנלכדה בפנסי הענק
שהם עיניו השחורות, והוא מתקדם צעד, ועוד צעד, ועוד צעד...
דפיקה בדלת מסבה את תשומת לבה. היא ניגשת לדלת הכניסה ורואה שם
את אלכס, שיערו הזהוב סתור ופרוע ועיניו הכחולות מלאות פחד.
"בוא", היא אומרת לילד המתנשף שבפתח ביתה, שכנראה רץ בבהלה
לבית הרחוק מרחק שני רחובות מביתו שלו. "הם אף פעם לא נכנסים
לסלון אצלנו".

"רוצים לשמוע סיפור, ילדים?"
ציפי אפילו לא ממתינה לתשובה. היא יודעת שהדבר לא יבוא מצד
הילדים הרדופים שלה.
"זה הסיפור על איש החול. איש החול הוא כמו גמד קטן, שאף אחד
מאיתנו לא יכול לראות. הוא מסתובב לו בלילה בלילה, עם צאת
הכוכבים, ובידו שקיק חול קטן, והוא עובר מבית לבית ומפזר את
החול בעיניהם של הילדים הקטנים, שיילכו לישון, ומעניש את
הילדים הרעים שלא הולכים לישון בזמן".
עיניהם של הילדים נפקחו לפתע, גדולות ורחבות, והם הביטו בפניה
של הגננת שלהם.
"איך הוא בעצמו נרדם?" שאלה יעל, שלא פצתה פיה בגן כבר חודש
וחצי.
"הוא... הוא לא, אני מניחה", אמרה ציפי, שספר הילדים הדקיק לא
סיפק תשובות לשאלות כמין אלה.
"אז הוא בטח נורא כועס, אם הוא לא ישן טוב, לא?" שאל אודי.
"ומי נתן לו זכות לקבוע מי ילד טוב ומי ילד רע?" שאלה במרירות
אליסיה.
"ואיך הוא מעניש אותם?" שאל אלכס שבעיניו הכחולות היה ניצוץ
ראשון מזה כחודשיים.
ציפי לא יכלה לעמוד בשטף שאלותיהם של הילדים. היא לא ידעה למה
בחרה לספר להם על איש החול. זו האגדה האהובה על דרור, שאהב
בכלל אגדות על פיות ושדונים ויצורים בדיוניים. היא ניסתה לחשוב
על תשובות לשאלות המוזרות, כשלפתע יעל הקטנה צצה לצדה, משכה
בשרוולה ושאלה אותה "ציפי, איך גורמים לאיש החול להפסיק לחשוב
שאתה ילד רע?"
ציפי שמה ידיה תחת בתי שחיה של הילדה והרימה אותה לשבת על
ברכיה, ושאר הילדים נאספו סביבה. "אני לא יודעת, ילדים. אני לא
יודעת הרבה על איש החול. אני מניחה שכשאתה ילד רע, אתה יודע את
זה, וגם הוא יודע ומביא סיוטים. וכשאתה ילד טוב, אתה יודע את
זה גם כן, ואז גם הוא יודע את זה, וכשהוא יידע, הסיוטים
יעברו".
פני הילדים קרנו לראשונה זה זמן רב. הם כולם ילדים טובים
בעיניה, גם אלו שחומדים את צעצועי חבריהם, גם אלו שמנצלים את
הוריהם הגרושים כדי להשיג עוד ועוד מתנות, גם אלו שמדי פעם
מושכים אחד לשני בצמות ומתקוטטים על שטויות, הם כולם ילדיה,
והיא אוהבת אותם. אך אולי איש החול, יהיה אשר יהיה, שזורה חול
בעיני הילדים הטובים ומלח וסיוטים בעיני הילדים הרעים, אינו
רואה זאת. אולי הוא רואה אותם כרעים. ואולי, מבחינתו, כל
הילדים רעים, וכך עיניהם של כל הילדים צריכות לצרוב וחלומותיהם
של כל הילדים צריכים לרדוף סיוטים.