חברים משותפים הזמינו לטיול במנזר לטרון
הוא היה "כחול" והיא "סגולה"
וכך הם נפגשו,
בעיניה ה"כחול" נראה לה זר ומוזר
ו"הסגולה" בעיניו - פוטנציאל ואתגר,
בתחילה היתה קרירה, כמעט מנוכרת
אך הוא לא ויתר, ניסה להתקרב במילים במבט...
והנה, תוך כדי, משהו אצלה התעורר
מדי פעם צדדה לעברו מבט -
וכשחזרו ברדת היום - הציע לה פגישה...
נפגשו למחרת באחת ההצטלבויות של "דיזינגוף"
כשכוכבים כבר החלו מנצנצים מעל גגות עיר האורות
ה"כחול" מלמל מילים על רוחיות - מגבוה
ו"הסגולה" הרגישה זרה לעולמו המרוחק
מקימה חומת קרח גבוהה ביניהם
ועננים אפורים מהים מכסים את שמיה...
ובכל זאת, אי-פה אי-שם נפתח לרגעים צוהר קטן בחומה
ואלומת אור יצאה מבעד שמיה
חשפה לעיניו החודרות נקודות מעולמה "הסגול"
מרשימה בכנותה העצמית, בצחוקה הספונטני
הכמהה לחופש מרחבים...
אך מבטה הסגיר התלבטויות, חששה
נראתה כמרימה ידיים, לא מעוניינת ?!
הוא אמר לה זאת בכאב
והיא השיבה - ולך אין היסוסים ?
- כן, בגללך...
אמר שעוזב ואם תרצי...
אך היא עצרה אותו מייד ואמרה:
לא, נקבע שוב למחר.
עד הערב למחרת, רצות תוכניות פתוחות עימה ובלעדיה בו זמנית...
לתת צ'אנס - פניית פרסה אחורה?
להמשיך למצוא אולי את שבילנו ביחד - לנטוש עכשיו?
עימותים היבטים ספקות שאלות... זרמים אדירים מתנגשים בתחתיות
הכרתו לשאלה אחת - והוא מתחנן מבקש תשובה.
והתשובה התבהרה לו-
לכבד את רצונה להיות כמו שהיא.
כשאמר לה זאת בפגישה, היה רגע דממה טעונה, מתוחה -
ולאחריו, החלו להתפזר העבים
אך עדיין נשארה החומה, ומידי פעם
נפתח שער אחר לזמן מוגבל,
ונסגר
ובתוכו, התחילה להתעורר משיכה, חום בלב התלהבות
הוא הקרין לעברה ה את כול כולו
וחומותיה החלו אט אט להינמס
בקולנוע היא הושיטה יד
ומייד לקח את ידה אליו
הוא סיפר לה בהתלהבותו על עולמו ה"כחול"
והיא מסוקרנת שאלה עוד...
הוא נסחף בתשובות...
שכח שעולמה עדיין "סגול",
ושוב עלו אותן החששות,
ושוב שבה והסתגרה בעולמה
וחומת הקרח והזרות...
והכאב הפגוע ניבט מעיניה
והוא הסכים עימה...
נסעו במכונית לביתו והוא תוהה כיצד היא תעבור את כל זה?!
הוא הביא לה כוס מים,
והיא בקשה יום להרהר...
הוא היה עצוב כשנפרדו ואיחל לה בהצלחה
איך אתה מדבר? - אמרה בחיבה
אם לא ניפגש שיהיה לך בהצלחה, בעזרת האל.
לאחר שהתניעה את מכוניתה קראה לו מהחלון
ונופפה "ביי" .
למחרת, היא צלצלה אליו ואמרה שרוצה להמשיך להיפגש
אך ביקשה להוריד את התדירות, מבקשת זמן להיות גם מבלעדיו,
עם עצמה , ידידות, ולחשוב...
והקול הפנימי דוחף אותה להמשיך, ובו זמנית -
הוא ועולמו ה"כחול" זרים לה עדיין, והיא חוששת
ובליבה נרקמת לה בהיחבא משיכה עוברית
שמתפתחת לישות ברורה עם פנים שנעשים לה ברורים
מיום ליום, היא נותנת לדברים לשקוע בתוכה ואומרת
לעצמה: אני כנראה נמצאת כעת על סף מסלול חדש בדרכי...
תמיד היתה רגילה למשהו אחר
שהיה קרוב ודומה לעולמה "הסגול" ולפתע עולם "כחול"?
תמיד נתנה לרציונליות לכוון דרכה והנה עולה קול פנימי
בתוכה שלוקח פיקוד ומכוון אותה ביד איתנה
והיא נשמעת לו, שמחה ועצובה גם יחד
רוצה לבכות... הוא מושיט לה ידו בחום
וחיוך ילד על פניו, ידה מלטפת ידו
מקרבת שפתיה לשפתיו
יושבים בפתח בית-גלידה על המדרכה
מניחה את רגליה על ברכיו והם מביטים בעיניים...
מקרבת ושמה ראשה צמוד לחזהו,
ומבטה כואב כמכה על חטא היא מישירה אליו מבט
ואומרת: אני יודעת שלפעמים אני מתייחסת אליך כאדם זר
והוא משיב שעיניו חודרות מבטיה ממש נמצאות פנימה
בתוכה יחד איתה בעולמה ה"סגול", ואכן מבטיה לפעמים זרים.
שאלה: איך אתה יכול לעמוד בזה ?
השיבה: הקול הפנימי דוחף אותי. מה שמפעיל אותי זה לא
מבטך, ראשך אלא הקול הפנימי ואני יודע שהקול הפנימי שבך -
דוחף גם אותך.
את גבעול רך המבצבץ בגן
זקוק לטיפול מסור
בחיבה ברוך
עם כל הנשמה והטוהר
לפני שנפרדו ליד ביתה הוא חיבקה, ועיניו בעיניה ואמר:
זה לא קל לי לעמוד בזרות הזו, כחרוצות ברזל בנשמתי
אבל אמשיך לעמוד בזה כי הקול הפנימי דוחף אותי...
גם לך לא קל, אני רואה בפנייך ומוכן לקחת סבלך אלי
אבל זה בלתי אפשרי את צריכה להתמודד בעצמך...
ותוך זמן לא ארוך הדברים יתבהרו לנו ונדע -
אם נועדנו זה לזו.
נפרדנו בנשיקה. |
